נזירים

אחת התלמידות האריתראיות שלי ילדה בת. קניתי שובר מתנה והלכתי עם בעלי לבקר אותה. היא שמחה וסיפרה שזה יום מיוחד עבורה משום שעוד מעט אמורים להגיע אליה אנשי דת מהקהילה שלה לברך אותה. גם בעלה הגיע מהעבודה לכמה שעות לכבוד המאורע. ואכן, הגיעו שני גברים לבושים גלימות שחורות ובעלי כובעים שחורים. אחד מהם הוא נזיר ממנזר אתיופי בהר הצופים והשני נזיר שהגיע לפני שמונה שנים מאריתראה, ועכשיו הוא הכומר של כנסיה שפועלת בתל אביב. הנזיר מירושלים כמעט לא דבר עברית, אבל הנזיר השני לומד עכשיו באולפן בחולון ויכולנו לשוחח אתו. דרך אגב, הוא קבל תעודת זהות ישראלית. זה משהו מאד מיוחד כי המקסימום שמבקשי המקלט מקבלים עד כמה שידוע לי זה ויזה לשנה. סיבת הביקור היא  שכאשר נולד בן, שבעה ימים אחרי הלידה עורכים טקס תפילה, ובמקרה של בת עושים זאת ארבע עשר יום אחרי הלידה. אותו יום היה שבועיים אחרי הלידה.
שני הנזירים נעמדו והתפללו תפילה ארוכה בשפתם שלא הבנו חוץ מ"קדוס, קדוס, קדוס" שהוא כנראה קדוש, קדוש, קדוש מישעיהו. אח"כ לקחו מים מבקבוק מים מינרליים ופזרו בחדר מסביב.
אחרי הטקס רצינו ללכת אבל התלמידה שלי התעקשה שנשאר לאכול. היא הביאה מגש גדול שבתוכו כמה שכבות של אינג'רה, ה"לחם" שלהם, והביאה גם שתי צלחות. היא שאלה אותנו אם נרצה לאכול בצלחות לחוד, או עם כולם במגש. חשבתי שזה נחמד לאכול עם כולם. היא הביאה תבשיל של חתיכות בשר קשות ושמה קצת בחמשה צדדי המגש ואנחנו חתכנו מהאינג'רה ואכלנו כמובן בידיים עם הבשר, כמו כולם. אני בדרך כלל לא אוכלת בשר, אבל החלטתי לזרום מתוך הנחה שהבטן שלי לא תסרב לקבל זאת. אחר כך היא הביאה תבשיל בשר עם רוטב ושפכה במרכז המגש. הפעם התבשיל היה ממש חריף ואת זה כבר לא יכולתי לאכול. היא גם הביאה ביצים קשות לכל אחד, ובזה הסתיימה הארוחה.
אחרי האוכל שוחחנו עם הנזיר. הוא סיפר שהוא למד עוד באריתראה במשך שבע שנים להיות נזיר, מגיל 15. כשהמשטר באריתראה נעשה רודני, שמו אותו בכלא והוא ברח והגיע לארץ דרך סודן ודרך סיני. הוא ידע היטב כל פרט מהתנך, וגם הכיר את הארץ היטב. הוא הסתובב הרבה בארץ והוציא לאור ספר בשפתם על כל האתרים בארץ שמיוחסים לתנך ולברית החדשה. חלק מהצילומים צילם בעצמו וחלק לקח ממקורות שונים. מכיון שלא הבנו מילה מהכתב שלהם, יכולנו רק לנסות לנחש את האתרים שצולמו. חלק גדול מהם לא הכרנו. שאלנו אותו והוא הסביר לגבי חלק מהם, וחלק נשארו סתומים. מתברר שיש מספר גדול מאד של אתרים כאלה, ומסתבר שאנחנו הכרנו רק חלק מהם. אני משערת שיש ספרים דומים באנגלית, אבל היה מעניין לראות את הספר שלו. 
היה גם מעניין להשוות ביטויים ומילים בשפות השונות. חבל שאני לא זוכרת את כל המילים שהזכרנו. אני זוכרת שהם אמרו שבע, שבע, שבע, והתפלאו שאני לא יודעת מי זה שבע, עד שהבנתי שהכוונה למלכת שבא. הסיפור שהיה ילד משותף לה ולשלמה המלך והוא נקרא אריה יהודה. יש מילים שדומות לערבית, עד כמה שאני ובעלי מכירים, ומילים דומות לעברית. 
בסופו של הביקור לקחנו את הנזיר לתחנת האוטובוס ונפרדנו. זו הייתה בשבילי חוויה.

תגובות

  1. יכול להיות שהם התפללו בגעז, שהיא השפה העתיקה של אתיופיה. 'קדוס' זה באמת 'קדוש', ו'נֶגֶסְתַ סַבַּא' אמורה להיות מלכת שבא. אני לא יודעת איך הם דיברו ביניהם - אמהרית או טיגריניה או מה - אבל כל השפות שהזכרתי הן שמיות ויש דמיון מסוים בינן לבין עברית וערבית. אני יודעת לקרוא אותן, אם כי לא בהכרח מבינה תמיד מה אני קוראת :)

    השבמחק
  2. איזו חוויה מדהימה, שלחת לחמך והנה שב אליך בתור אינג'רה עם בשר עם עושר תרבותי שלא יישורנו.
    לפעמים לא צריך לנסוע רחוק למצוא ציפור כחולה, הנה זה כאן, רק צריך להתכופף קצת ולקטוף
    כל הכבוד, מורידה ת'כובע בפנייך

    השבמחק
  3. תראי אילו חוויות נהדרות מזדמנות לך בזכות ההוראה של האריתראים. תענוג. ואיזה יופי שזרמת והסכמת להישאר לאכול איתם ולהשתתף במנהגים שלהם, וגם שמעת מעט על התרבות שלהם........חוויה מרחיבת לב ממש.

    השבמחק
  4. לפגוש בתרבות אחרת ולגעת בה - בעייני זו החוויה הכי גדולה...

    השבמחק
    תשובות
    1. נכון. זו חוויה שלא תמיד מזדמנת. אני גם חושבת שכאשר נוסעים לחו"ל כתיירים קשה ממש לגעת באנשים ובתרבות. ותודה רבה על התגובה!

      מחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הרגלי אכילה ומשקל

חוויות הזויות מהמלחמה שהייתה

עזה