למדור השרביט החם שלא הצלחתי להבין איך לקשר

 שמות

נולדתי בשם אסתר. נקראתי על שם סבתי אסתר ושנאתי את השם. מאחורי השם היו דרישות שאהיה דומה לסבתא שמעולם לא הכרתי אבל שאמי מאד אהבה והעריצה. סבתא אסתר ניגנה בקונטרבס ברביעיה של נשים שהופיעו בפני החברה הגבוהה באנגליה, ואפילו בהזדמנות אחת הופיעו בפני הנסיך יורש העצר. וואוו! קשה מאד להתחרות בזה. היה לנו בבית פסנתר שאמי ניגנה עליו והיא מאד רצתה שאחי ואחותי ילמדו לנגן עליו. הם ניגנו כמה שיעורים ולא רצו להמשיך. אני רציתי לנגן על הפסנתר אבל אמי ייעדה אותי למשהו אחר. היא החליטה שאנגן בצ'לו. טוב שלא קונטרבס. אני הייתי הילדה הממושמעת במשפחה ולכן קיבלתי עלי את הדין. הרצונות שלי היו חסרי חשיבות עד כדי כך שהבנתי שאין הרבה טעם אפילו להשמיע אותם. 
אמי מצאה מורה שתלמד אותי לנגן בצ'לו. תמרה הוהנברגר שמה. וכדי להגיע אליה היה צריך לנסוע באוטובוס. אמי ליוותה אותי כמובן כי כאשר האוטובוס היה מלא, היה צריך להחזיק את הצ'לו ביד אחת וביד שניה להחזיק בידית שלא ליפול. לא פשוט. 
אמי נתנה לחייט לתפור כיסוי לצ'לו כדי שלא ינזק חלילה. תמרה הייתה מאד נחמדה וסבלנית כאשר לא התאמנתי בבית כי לא נהניתי מהנגינה ומצאתי כל תרוץ לא להתאמן. בסך הכל השיעורים היו סבירים. אבל אחרי כמה שנים אמי החליטה שאני צריכה להתקדם ומצאה בשבילי מורה מהתזמורת הפילהרמונית שהיה מגיע מתל אביב לחיפה פעם בשבוע. יעקב מנזה שמו. הוא לא היה כל כך סבלני לעצלנות שלי אבל המשכתי לא התאמנתי כמו שצריך. נגינה על כלי מיתר דורשת הרבה אימון. שלא כמו בפסנתר למשל שבו לא צריך לחפש את המנענעים, בצ'לו צריך לדעת להחליק על המיתר בדיוק על הנקודה הבלתי נראית כדי להגיע לצליל המדויק. וגם צריך להרעיד את המיתר כדי שישמע צליל יפה. בשבילי כל זה היה עינוי, אבל לא העזתי להמרות את פי אמי. אחר כך פתחו בקונסרבטוריום תזמורת תלמידים והוחלט שאצטרף אליה כצ'לנית היחידה שהייתה בקונסרבטוריום באותו זמן. מה שקרה היה שכאשר אחד מתוך עשרים הכנרים פספס, אף אחד לא הבחין, אבל כאשר אני פספסתי, מה שקרה הרבה, כולם היו צריכים לעצור עד שאתקן. הסיוט הזה כמובן לא נמשך הרבה. 

כאשר הגעתי לכתה השמינית הצלחתי לשכנע את אמי שבגלל הבגרויות אין לי זמן להמשיך ללמוד בנגינת הצ'לו. בזאת התסיימה הסאגה הזו. החופש מהצ'לו היה נפלא. הצ'לו אוחסן בארון הבגדים שלי ושם נשאר בחמישים השנים הבאות עד שהחלטתי למכור אותו. הגיעה קונה ופתחה את הריצ'רץ' של הכיסוי היפה שנתפר בידי החייט, ומה שניגלה לעינינו היה גשר מפורק  ומיתרים קרועים. הקונה אמרה שהכיסוי היה קטן מדי ולכן הגשר התפרק. כמה סימלי. הלחץ על הצ'לו בכיסוי היה כנראה דומה ללחץ שהפעלה אמי עלי. 

בכסף שקיבלתי קניתי כפכפים של קרוקס. כשניקיתי את הבית הוצאתי אותם ללובי של הבית ומישהו חמד אותם והם נעלמו. סוף הסיפור.

אפילוג: בגיל 12 חברה שלי התחילה לקרוא לי אסתי ומאז אני אסתי ואת השם הזה אני אוהבת.

תגובות

  1. קישרתי לך את הפוסט למדור השרביט החם. 🙂
    מזדהה מאד עם הילדה אסתר שהכריחו אותה ללמוד לנגן על צ'לו בניגוד לרצונה.
    גם אני ניגנתי על צ'לו אבל דווקא בחרתי בו, אחרי שנתיים חלילית וכמה חודשים של פסנתר.
    המורה שלי לא הסכימה לקבל אותי לשיעור אם לא התאמנתי וחיחבה את הורי לוודא שניגנתי שעה ביום והם חתמו בכל יום לאשר את זה.
    דווקא בתזמורות מאד נהניתי. גם בתזמורת בית הספר וגם בתזמורת נוער בסופי שבוע ואפילו בשלב כלשהו בתזמורת הגדנ"ע. אבל בגיל ההתבגרות (גיל 16) עברתי שלב התמרדות גדול שבין היתר כלל הפסקת הנגינה בצ'לו והפסקת חוג ריקוד ג'אז...
    מאז ניסיתי לחזור לנגן פעם בכמה שנים אבל היום הכתפיים המסכנות שלי נדלקות בכל פעם שאני מנסה אז הצ'לו נשאר במרתף...
    נחמד שחברה שהתחילה לקרוא לך אסתי הביאה לכך שכולנו נקרא לך כך 🙂

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על הקישור.
      לא אהבתי את הצ'לו ואני גם לא אוהבת אותו היום. כלי גדול ומגושם, יושב באי נוחות בין הרגליים, והצליל שלו עמוק ולא נעים לי. האימונים בבית היו ממש עינוי ולמזלי אמי לא הקפידה עליהם יותר מדי ולא נדנדה לי...
      וברגע שחברה שלי קראה לי אסתי, פתאם הכל נראה אחרת..

      מחק
  2. חבל שלא אמרת שאת מעדיפה פסנתר, וחבל שלא נתנו לך לנגן במה שרצית :(
    ומה בנוגע לקורדליה?

    השבמחק
    תשובות
    1. אחי ואחותי עשו פחות או יותר מה שרצו אבל אני מאד רציתי להיות התלמידה הטובה, הילדה הטובה והממושמעת, ואמי חשבה שהיא יודעת יותר טוב ממני מה טוב לי. ביקשתי ללמוד על פסנתר, אבל אמי אמרה שזה כבר ניתן לאחי ולאחותי, וחוץ מזה היא כל כך רצתה שאהיה כמו אמא שלה, שלא יכולתי לסרב.
      ונכון בקשר לקורדליה. כל כך הזדהיתי עם אן שירלי שרצתה שם יותר יפה מאן, שם סתמי, וקורדליה נשמע כל כך יפה. אבל כשבחרתי שם לבלוג שלי, בכלל לא זכרתי שקורדליה היא אן שירלי. שכחתי את זה לגמרי.

      מחק
  3. סיפור עצוב. קורה יותר מדי שהילדים צריכים להגשים את החלומות של הוריהם... למזלי אצלי זה לא קרה (או כמעט ולא... הדבר היחיד אצלנו המתקשר לכך היה שההורים דרשו מכל הילדים ללמוד מקצוע בתיכון ולא ללכת לתיכון עיוני).
    טוב שהשתחררת מהצ'לו ובמידה מסוימת גם מהשם :-)

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן, הייתה לי הקלה כאשר מכרתי את הצ'לו. וכאשר הפכתי להיות אסתי זו הייתה הקלה ענקית.

      מחק
  4. ומכל הסיפור, הצלחת בסוף ללמוד גם פסנתר? גיכחתי לעצמי כשכתבת שלא אהבת את השם אסתר. מיד דמיינתי אותך ממירה אותו לגרסה הישראלית וקוראת לעצמך כוכי (קיצור של כוכבה→אסתרלה→אסתר) :)

    השבמחק
    תשובות
    1. לא למדתי פסנתר אבל אני מאד אוהבת לשמוע יצירות לפסנתר והמלחין האהוב עלי ביותר הוא שופן. כנראה שאחרי הטראומה של הצ'לו נראה לי שללמוד לנגן זה מאמץ גדול מדי כשאפשר פשוט ליהנות מלשמוע מוסיקה...

      מחק
  5. לפחות את זוכרת משהו מהנגינה בקונטרבס? זה כלי שמאד להתנייד איתו ואני מתארת לעצמי שגם זה חלק לא מבוטל בהחלטה לוותר עליו.
    מעניין מה הסיבה שזה הכלי שאמך בחרה ולא אפשרה לך לבחור.
    בדור שלנו היו הרבה מאד שמות לא מקוריים ובעיקר נקראנו על שם הסבא והסבתא.
    מגיע שלב של השלמה, שם החיבה אסתי הולם אותך מאד.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, אני אכן מרגישה שאני מאד אסתי, אם אפשר לומר זאת.
      ואמי לא ממש ראתה אותי ואת הרצונות שלי. מאד רציתי ללמוד בלט כמו ילדות רבות בגילי. אמי לקחה אותי לבדוק שתי מורות. שתיהן לא מצאו חן בעיניה, ואני נאלצתי ללמוד ספורט במקום בלט, ושנאתי את זה ממש. בכלל בילדות הרגשתי מאד שקופה. לאמי היה אופי חזק, והיא החליטה בשבילי בלי לשאול אותי.
      רציתי למצוא את עצמי רחוק מהמשפחה. בשלב ראשון בצבא שרתתי רחוק מהבית, אחר כך עזבתי את חיפה, וההתרחקות הזו מהמשפחה עשתה לי טוב.

      מחק
  6. אהבתי כל מילה שכתבת.
    ועצמאות אסתי ברורה לגמרי.
    גפ תבנית הדרדרות משפל לשפל של הצ'לו וצמיחתך בנגוד אליו לא חמקה מעיני.
    יפה יפה יפה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבה רבה לך! אכן ככל שהסיפור של הצ'לו דעך, כך העצמאות שלי גברה.

      מחק
  7. שמות, לפעמים לא פשוט לשאת את השם שניתן לך.
    אם יתחשק לך את מוזמנת לקרוא על זה בהקשר אלי פה: https://shik10.blogspot.com/search?q=%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94
    מבינה אותך לגמרי ומבינה מדוע אסתי יפה ונעים לך.
    ולגבי אסתר. לסבתא רבתא שלי קראו אסתר. אהבתי אותה מאוד.
    האמת שכתבתי גם עליה...)))

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הרגלי אכילה ומשקל

חוויות הזויות מהמלחמה שהייתה

עזה