טירונות - הנושא החם

 זה היה ממש מזמן. אבל יש דברים שזוכרים.
התגייסתי בספטמבר, והטירונות אז הייתה חודש וחצי בערך. זה כלל את החגים כך שהייתי פעם אחת בבית לחופשת חג. היה גם ביקור הורים מתי שהוא לקראת סוף הטירונות אבל חוץ מזה לא היו יציאות. לא הכרתי אף אחת מהבנות בתאריך הגיוס הזה ובטוח לא בצריף שלי שהיה צריף ארוך עם אינסוף מיטות. 
זה היה בצריפין והיו לנו מסעות מזורזים שבהם רצים בשורה מסביב לבסיס, היה המשולש הקטן והמשולש הגדול, אני לא יודעת כמה ק"מ כאשר כל הזמן צריך רק להסתכל בתרמיל הגב של זו שלפני ולדבוק בו כדי לא לפתוח חס וחלילה שום רווח. את זה הצלחתי לעשות וזה היה יחסית בסדר. 
מה שלא אהבתי היה היחס של המ"כיות שחשבו שהמטרה שלהן בחיים זה לתזז אותנו בכל דרך אפשרית. הניקוי של הנשק היה אחד הדברים הקדושים שהיה צריך לעבוד עליו עם הפלנלית שעות רבות כדי שלא יראה בו שום גרגר לכלוך. אני תמיד הייתי מישהי שעושה מה בראש שלי, ולא מוכנה לקבל תכתיבים חסרי הגיון. בשלב כלשהו גיליתי שלא חשוב כמה אצחצח את הרובה, תמיד כאשר המ"כית תכניס את האצבע הקטנה לקנה היא תמצא משהו. אז החלטתי פשוט, לא לנקות ולראות מה יהיה. אז היה.
המ"כית הכניסה את האצבע שלה, הוציאה אותה, הסתכלה עליה בהשתאות עצומה והתחילה להשתולל:"זה לא אפור, זה שחור!!!". מיד מצאה עונש ראוי. כל המחלקה הייתה צריכה להוציא את המיטות לחצר, וכעבור חמש דקות היה מסדר נוסף בחצר. והפעם הרובה שלי צריך להיות נקי. היו בקבוצה שלי שתי קיבוצניקיות. הן הבינו שלא כדאי לסמוך עלי. מי יודע מה הזאתי עוד תעשה, ומי יודע מה יקרה לכולן, אז הן לקחו ממני את הנשק, ומאז ועד סוף הטירונות הן ניקו לי אותו. 
אני מוכרחה לומר שהן לא כעסו עלי, אפילו היו חברות טובות ונתנו לי חתיכת תפוח מארגז ששלחו להן מהקיבוץ, הן פשוט הבינו שככה העירונית הזאת מתנהגת, והיא פשוט לא מסוגלת לעשות יותר מזה...