זה הבלוג של אסתי

2002 חומת מגן 5.2003 משפחה במצור 5.2004 קשת בענן 2004 ימי תשובה 9.2005 גשם ראשון 2006 ענני סתיו 6.2006 גשמי קיץ 6.2007 שני מגדלים 9.2007 מחוץ לקופסה 12.2007 צלול כיין 3.2008 חורף חם 8.2009  עופרת יצוקה 11.2009 ארבעת המינים 5.2010 שבע רוחות השמיים 3.2011 חוק ברזל 3.2012 הד חוזר 11.2012 עמוד ענן 1.2013 שירת נשק 3.2014 חשיפה מלאה 6.2014 שובו אחים 7-8.2014 צוק איתן 9.2016 מגן צפוני 5.2018 בית הקלפים  5.2019 גן סגור 11.2019 חגורה שחורה 5.2021 שומר החומות 4.2022 שובר גלים 8.2022 עלות השחר 2.2023 ענפי זית 5.2023 מגן וחץ 7.2023 בית וגן יתכן ששכחתי חלק  

  אצלי למושג אושר שני היבטים: תחושה מתמשכת של שביעות רצון כללית ממה שקורה לי וסוג אחר של אושר מתרחש לפעמים מסיבות שונות, ונמשך בערך שניה או שתיים, ויש בו תחושת התרחבות של החזה, וכיף עצום.  לגבי התחושה הכללית, אני כמו כולם עכשיו מאד מודאגת מהמצב. מודאגת מאד מהחטופים, מודאגת שלממשלה הזו אין לדעתי מספיק דחיפות להחזיר אותם. כועסת על הממשלה הזו שבגללה קרה המחדל הנורא, וכועסת על כך שהממשלה הזו לא מתכוונת להודות באשמה ולהסיק מסקנות, ואני לא רואה איך מזיזים אותה.  אני משתדלת לראות כמה שפחות  טלוויזיה, משתדלת לעסוק בדברים שיגרמו לי לא להכנס לדיכאון, ומצליחה רוב הזמן איכשהו. אבל להגיד שאני מאושרת מבחינת שביעות הרצון מהחיים שלי עכשיו, ממש אי אפשר. אבל לגבי האושר הרגעי הזה שבא לפעמים בלי שאדע מתי, זה עדיין קורה לפעמים. אפילו אתמול זה קרה כאשר הקשבתי לקוצ'רטו של שופן, בחלק הראשון. היה שם קטע איטי לירי ואני פשוט הרגשתי שאני מתרוממת ועפה עם המוסיקה. אולי שניה או כמה שניות של אושר עילאי וזה חלף. רגע כזה קרה לי לפני כמה ימים כשצפיתי בפעם המי יודע כמה  בסדרה של גאווה ודעה קדומה. השחקנית ג'ניפר א