זה הבלוג של אסתי

  אני אוהבת את השרביט החם, לא צריך לחשוב מה לכתוב, יש נושא מן המוכן.  אחרי הצבא, חבר של אח שלי שהתחיל ללמד נהיגה הציע לי לנסות שיעור אחד. ניסיתי והיה נחמד. חיפה מלאה עליות שהן מנקודת ראות אחרת ירידות, והנהיגה בהן לא קלה ומאתגרת. יש אפילו מסלול של טסטים שיש בו סיבוב חד ומיד אחריו עליה שבה יש להחליף להילוך לראשון. כמובן שאז טרם היו הילוכים אוטומטיים. הרגשתי שאני עושה חייל, אבל מכיון ששנת הלימודים הייתה במרחק חודשיים, ונרשמתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, קיויתי שאוכל להספיק לעשות את הרשיון לפני תחילת הלימודים. לקחתי בסך הכל עשרים שיעורים בחודשיים האלה, והמורה לנהיגה אמר שנראה לו שאוכל לגשת לטסט. הוא סידר לי טסט ממש לפני תחילת הלימודים ולמרות שעדיין לא הסתדרתי לגמרי עם החנייה, קיויתי שאעבור. המסלול בטסט לא כלל למזלי את ההילוך הראשון באמצע העליה, אבל גם הוא לא היה קל. לפחות, לי לא היה קל. אפילו את החנייה עשיתי לא הכי טוב. הטסטר שאל אותי אם בהתחלה יהיה מי שישב לידי כאשר אני נוהגת ואמרתי לו שאין בעיה. יהיה. את הטסט עברתי. פעם ראשונה שניגשתי אחרי עשרים שיעורים.. הייתי מאד מרוצה מעצמי. כשבועיים א

  שמות נולדתי בשם אסתר. נקראתי על שם סבתי אסתר ושנאתי את השם. מאחורי השם היו דרישות שאהיה דומה לסבתא שמעולם לא הכרתי אבל שאמי מאד אהבה והעריצה. סבתא אסתר ניגנה בקונטרבס ברביעיה של נשים שהופיעו בפני החברה הגבוהה באנגליה, ואפילו בהזדמנות אחת הופיעו בפני הנסיך יורש העצר. וואוו! קשה מאד להתחרות בזה. היה לנו בבית פסנתר שאמי ניגנה עליו והיא מאד רצתה שאחי ואחותי ילמדו לנגן עליו. הם ניגנו כמה שיעורים ולא רצו להמשיך. אני רציתי לנגן על הפסנתר אבל אמי ייעדה אותי למשהו אחר. היא החליטה שאנגן בצ'לו. טוב שלא קונטרבס. אני הייתי הילדה הממושמעת במשפחה ולכן קיבלתי עלי את הדין. הרצונות שלי היו חסרי חשיבות עד כדי כך שהבנתי שאין הרבה טעם אפילו להשמיע אותם.  אמי מצאה מורה שתלמד אותי לנגן בצ'לו. תמרה הוהנברגר שמה. וכדי להגיע אליה היה צריך לנסוע באוטובוס. אמי ליוותה אותי כמובן כי כאשר האוטובוס היה מלא, היה צריך להחזיק את הצ'לו ביד אחת וביד שניה להחזיק בידית שלא ליפול. לא פשוט.  אמי נתנה לחייט לתפור כיסוי לצ'לו כדי שלא ינזק חלילה. תמרה הייתה מאד נחמדה וסבלנית כאשר לא התאמנתי בבית כי לא נהניתי מה