רשומות

לשרביט החם - השפות שדיברו אצלי בבית

  אמי נולדה באנגליה ובגיל העשרה עברה עם משפחתה לארה"ב, אבי נולד בבלרוס ובהיותו ילד קטן עבר עם משפחתו לארה"ב אף הוא. אבל הם לא נפגשו בארה"ב אלא בארץ אליה הגיעו בשנות השלושים של המאה שעברה וגרו פה ודיברו היטב עברית. בבית הם דיברו רק עברית. הם אמרו שבבית עברי ציוני צריך לדבר רק עברית. הם היו צעירים ורצו להתחיל בארץ התחלה חדשה. אמי באה לארץ ללא משפחתה ושמעתי אותה מדברת אנגלית רק עם קרוביה שביקרו בארץ מדי פעם. בארץ היה לי רק סבא מצד אבי שגר ברעננה ובא לחיפה רק לחגים ואז דיבר עם אבי יידיש. אנחנו הילדים לא הבנו יידיש. למרות שגר שנים רבות בארה"ב בקושי דיבר אנגלית, ולמרות שהיה בין הראשונים שקנו בארה"ב אדמות ברעננה וייסדו את המושבה, הוא בקושי דיבר עברית.  אמי התייחסה ליידיש בזלזול והתנשאות. בכלל התרבות של מזרח אירופה נראתה לה נחותה מזו של מערב אירופה. בשנים האחרונות לחייה הודתה שטעתה ושינתה את היחס שלה לספרות ביידיש. אבי אהב מאד את שלום עליכם  ובעיקר ביידיש, אבל לנו הילדים הקריא רק בעברית. אמי לא יכלה להפרד לגמרי מהאנגלית, והפתגמים, החרוזים והשירים היו באנגלית. כך הכרתי

metoo

  ההתקדמות של נשים לשוויון היא תהליך ארוך ואיטי מאד. ההתקדמות הזו צריכה להתגבר על כוחות גדולים של שמרנות, ובעיקר על כוחות שנובעים מדתות. כל הדתות שאני מכירה מפלות נשים לרעה. ביהדות הגבר מיועד ללימוד תורה והאישה לעסוק בענייני גידול ילדים, טיפול בבית ואצל החרדים, גם פרנסה. היא חסרת יכולות רוחניות ומתאימה רק לענייני היומיום הארציים. הדתות שובניסטיות ופטריארכיות ומשרות מהאווירה שלהן גם על החברה ככלל. בסדרת טלוויזיה על ילדים שראיתי אתמול, ילדות מחוגים שונים באוכלוסיה, מפחיתות בערך הכוח שלהן, וגם חושבות שהבנים יותר חכמים. זה המסר שהן קיבלו מהחברה. זה הדור הבא, והוא לא שונה הרבה מהדור שלנו. עצוב. ייקח הרבה זמן עד שיהיה שוויון אם יהיה אי פעם, כי נראה שהגברים לא בקלות יוותרו על היתרון שלהם. יתרון במשרות בכירות, במשרות של ניהול המדינה, ובשכר. גם אצל חילוניים אין מספיק מודעות למיניות הנשית. רבים עדיין חושבים שהאישה צריכה "לתת". או מתוך הנחה שאין לה ממש רצונות משלה, או שהרצונות שלה חשובים פחות מאלו שלו לכן עליה לוותר עליהם. נשים רבות אינן מודעות אף הן למיניות שלהן. או מתוך רצון ל"של

לשרביט, הספרים האהובים עלי

בלי הקדמות אתחיל מיד: ספר ילדים שאהבתי מאד ואני עדיין אוהבת הוא "אורה הכפולה" של אריק קסטנר. איכשהו יש בספר הזה כל כך הרבה. מרוב שקראתי בו עשרות פעמים הוא התבלה לגמרי. קניתי חדש אבל עם תרגום חדש ובכל פעם שהיה הבדל בין התרגומים התגעגעתי לתרגום הקודם. שידעתי כמעט בע"פ. "עליסה בארץ הפלאות" של לואיס קרול הוא ספר שיכול להיות ספר ילדים  ויכול גם להיות ספר למבוגרים. יש בו משהו מופלא שלא נגמר וחוש הומור משוגע.  קראתי את "שאול ויוהנה" של נעמי פרנקל כשהייתי צעירה וחזרתי וקראתי את שלושת הכרכים שוב ושוב במשך השנים. תאור של משפחה יהודית בגרמניה בזמן המלחמה. מאד אהבתי את "החיים כמשל" של פנחס שדה. את הפרק הראשון עם שתיקת האדמה קראתי גם כן פעמים אין ספור. "הערים הסמויות מעין" מאת איטלו קלווינו הוא ספר רב דמיון ומקסים ואם כבר איטלקי אז אהבתי מאד את "שם הורד" של אומברטו אקו וגם את "המערכה המחזורית" מאת פרימו לוי. הספר שחיבר אותי הכי הרבה לשואה. "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטין הוא ספר מהנה וחכם שקראתי אותו באנגלית

מי נתן לי רשיון נהיגה

  אני אוהבת את השרביט החם, לא צריך לחשוב מה לכתוב, יש נושא מן המוכן.  אחרי הצבא, חבר של אח שלי שהתחיל ללמד נהיגה הציע לי לנסות שיעור אחד. ניסיתי והיה נחמד. חיפה מלאה עליות שהן מנקודת ראות אחרת ירידות, והנהיגה בהן לא קלה ומאתגרת. יש אפילו מסלול של טסטים שיש בו סיבוב חד ומיד אחריו עליה שבה יש להחליף להילוך לראשון. כמובן שאז טרם היו הילוכים אוטומטיים. הרגשתי שאני עושה חייל, אבל מכיון ששנת הלימודים הייתה במרחק חודשיים, ונרשמתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, קיויתי שאוכל להספיק לעשות את הרשיון לפני תחילת הלימודים. לקחתי בסך הכל עשרים שיעורים בחודשיים האלה, והמורה לנהיגה אמר שנראה לו שאוכל לגשת לטסט. הוא סידר לי טסט ממש לפני תחילת הלימודים ולמרות שעדיין לא הסתדרתי לגמרי עם החנייה, קיויתי שאעבור. המסלול בטסט לא כלל למזלי את ההילוך הראשון באמצע העליה, אבל גם הוא לא היה קל. לפחות, לי לא היה קל. אפילו את החנייה עשיתי לא הכי טוב. הטסטר שאל אותי אם בהתחלה יהיה מי שישב לידי כאשר אני נוהגת ואמרתי לו שאין בעיה. יהיה. את הטסט עברתי. פעם ראשונה שניגשתי אחרי עשרים שיעורים.. הייתי מאד מרוצה מעצמי. כשבועיים א

למדור השרביט החם שלא הצלחתי להבין איך לקשר

  שמות נולדתי בשם אסתר. נקראתי על שם סבתי אסתר ושנאתי את השם. מאחורי השם היו דרישות שאהיה דומה לסבתא שמעולם לא הכרתי אבל שאמי מאד אהבה והעריצה. סבתא אסתר ניגנה בקונטרבס ברביעיה של נשים שהופיעו בפני החברה הגבוהה באנגליה, ואפילו בהזדמנות אחת הופיעו בפני הנסיך יורש העצר. וואוו! קשה מאד להתחרות בזה. היה לנו בבית פסנתר שאמי ניגנה עליו והיא מאד רצתה שאחי ואחותי ילמדו לנגן עליו. הם ניגנו כמה שיעורים ולא רצו להמשיך. אני רציתי לנגן על הפסנתר אבל אמי ייעדה אותי למשהו אחר. היא החליטה שאנגן בצ'לו. טוב שלא קונטרבס. אני הייתי הילדה הממושמעת במשפחה ולכן קיבלתי עלי את הדין. הרצונות שלי היו חסרי חשיבות עד כדי כך שהבנתי שאין הרבה טעם אפילו להשמיע אותם.  אמי מצאה מורה שתלמד אותי לנגן בצ'לו. תמרה הוהנברגר שמה. וכדי להגיע אליה היה צריך לנסוע באוטובוס. אמי ליוותה אותי כמובן כי כאשר האוטובוס היה מלא, היה צריך להחזיק את הצ'לו ביד אחת וביד שניה להחזיק בידית שלא ליפול. לא פשוט.  אמי נתנה לחייט לתפור כיסוי לצ'לו כדי שלא ינזק חלילה. תמרה הייתה מאד נחמדה וסבלנית כאשר לא התאמנתי בבית כי לא נהניתי מה

חוויות הזויות מהמלחמה שהייתה

אני לא יודעת מדוע עכשיו נזכרתי במלחמת ששת הימים, אבל כאשר אני חושבת   עכשיו על החוויות שלי מהמלחמה הן נראות הזויות לגמרי, אבל בהן צדק שלא המצאתי דבר. השתחחרתי משרות סדיר כאלחוטנית כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, וכשקראו לי למילואים בתקופת ההמתנה המעצבנת לפני המלחמה, הרגשתי הקלה. עדיף להיות בצבא ולדעת מה קורה במקום להמתין בחוסר ידיעה.  למרות שהשרות שלי היה בשריון בג'וליס, נקראתי לפיקוד צפון. הגעתי להר כנען למה שהיה אז בית ספר לשוטרים. לא הכרתי אף אחד מקודם, אבל התחלתי להכיר כשישנו כעשר בנות בחדר על מזרונים על הרצפה. באחד הבקרים נכנס צפע מתחת לדלת, ולמזלנו הייתה בינינו קיבוצניקית אחת שלא התבלבלה, הוציאה מגרה מהארון ורוצצה את ראשו של הנחש. אחר כך היא תלתה אותו על הגדר בחוץ, וכנראה שזה הבריח את שאר הנחשים כי אף נחש לא נכנס יותר לחדר. כאשר פרצה המלחמה נצמדנו כולנו למכשירי הקשר וכאשר הקרבות הגיעו לגולן ממש שמענו את כל הפקודות ואת כל מהלך המלחמה. זה היה מרגש ומותח ללוות את הקרבות, וכאשר תוך כמה ימים הכל הסתיים הייתה אנחת רווחה. חברה שלי שגויסה למילואים בדרום סיפרה שהמפקד שלה אמר "אחרי&q