זה הבלוג של אסתי

  דבר ראשון שעלי לספר הוא על מורים נהדרים שהיו לי ושינו את החיים שלי. ראשונה המורה לביולוגיה, נעמיצ'קה. דמות שהשפיעה רבות עלי ועל רבים מתלמידיה לדורותיהם. היא גרמה לתלמידים שלה להתלהב מהלימודים, לרצות לבלות שעות נוספות במעבדה, להתבונן בטבע כל הזמן, לנסות למצוא משהו מעניין להביא לכיתה. כי מה שהיינו מביאים לכיתה, היינו לומדים עליו. לא הייתה תכנית לימודים. נעמיצ'קה לא האמינה בשיטת המגירות, לגמור נושא ולהכניס למגירה. לא. היינו צריכים בכל עת לדעת הכל. כל בחינה הייתה כמו בחינת בגרות, כי בכל בחינה היא הייתה שואלת על הכל. להשוות את מערכת העיכול של הזבוב והפיל, כך למשל. היינו צריכים לדעת את כל השמות הלטיניים של הצמחים.  רוב התלמידים שלה המשיכו ללמוד ביולוגיה, כימיה או רפואה. התלמידים שלה לא שכחו אותה והיו מגיעים מהצבא ומהלימודים, נכנסים לכיתה והיא הייתה זוכרת את כולם. אפשר לכתוב עליה הרבה. לא אהבתי את לימודי הספרות. הרגשתי, כפי שכתבו עוד אחרים כאן, שעדיף לי לקרוא וליהנות מספר ולא לנתח אותו עד אובדן כל כיף ממנו. גם באנגלית היה מורה נהדר. הרדוף. אני עדיין זוכרת סיפורים ושירים שלמדתי איתו.

  אני שוכבת במיטה. יש לי כאבים אבל פחות ממה שהיו. כשהייתי בבית החולים נתנו לי 12 כדורים משככי כאבים ביום. עכשיו בבית אני לוקחת רק 2 ביום. יש לי שבר בחוליה בגב. נתנו לי חגורה שמחזיקה את הגב, פלסטיק קשוח מסביב לגוף. אי אפשר להתכופף, אי אפשר להטות את הגוף. עלי ללבוש את החגורה כל עוד איני במיטה. אני זקוקה לעזרה מבעלי לכל דבר קטן. אפילו אם נופלת לי חתיכת טישו אני לא יכולה להרים אותה בעצמי. אני שונאת לבקש מהבעל שלי "בוא בבקשה ותרים מה שנפל לי מהיד" אבל אין לי ברירה. אני יודעת שגם לו קשה. בעצם, קשה לו בעיקר בגלל העובדה שהוא זה שגרם לשבירת החוליה. הוא ישב ליד ההגה ואני קשרתי את הנכדה בכסא האחורי ועמדתי לעבור למושב הקדמי. רגל אחת הייתה באוטו והשנייה מחוץ לאוטו כשהדלת פתוחה. בעלי טוען שהוא הבין שאני יושבת מאחור ושכבר שמתי על עצמי את הרצועה וכבר סגרתי את הדלת. אבל הוא לא הסתכל ופשוט התחיל לנסוע. אני עפתי החוצה בכוח וחטפתי מכה חזקה. הגעתי לבית החולים ושם קבעו שיש שבר בחוליה. כשחזרנו מבית החולים היה צריך לדווח על התאונה לחברת הביטוח ולמשטרה. ראיתי שבעלי משתהה ולא ניגש למשטרה לדווח

  הייתי גרושה כבר ארבע שנים וגם נפרדתי מחבר. הייתי לבד. גרתי בשכירות בבית קטן ישן והילדים היו אצלי לסרוגין עם האקס. אמא שלי היתה מאושפזת במצב קשה אחרי ניתוח שלא ידענו איך תצא ממנו, התכוונתי לנסוע אליה באותו יום אבל אז אחותי התקשרה וסיפרה שאמי נפטרה. אני גרתי ברעננה אבל אמי ואחי גרו בחיפה. הם אמרו שיחכו לי ללוויה אבל שאצא מיד. הודעתי לאקס ולילדים שאני נוסעת לחיפה ויצאתי מיד. אמי הייתה כבר מאד מבוגרת ולא נשארו לה הרבה חברים והלוויה הייתה קטנה ומצומצמת. במודעת האבל אח שלי כתב שהשבעה תתקים אצלו בדירה. נסעתי אתו אל ביתו. ישבנו כמה שעות. רק אשה אחת הגיעה. בכל הזמן הזה גיסתי לא הציעה לא אוכל ולא שתיה למרות שלא אכלתי מאז הבוקר.  כשהגיע הערב כלתי שאלה מה אני מתכוונת לעשות ואמרתי לה שאם אפשר אשאר שם לישון. היא אמרה שאין לה אוכל בבית. פתחה את המקרר להראות לי שהוא ריק, והציעה שאסע הביתה. אף פעם היא לא הייתה נחמדה אלי, ולא עלה בדעתה להיות נחמדה עכשיו. קמתי, ונסעתי הביתה. הגעתי לבית ריק. לא רציתי לקרוא לילדים. העדפתי להיות לבד. הם לא ידעו שחזרתי וזה התאים לי. רציתי להיות בשקט. אבל אחרי יומיים שבהם י

  בהשראת שיק  מצאתי אצלי שלטים שמספרים סיפורים

  בילדותי הייתי רזונת ואכלתי מעט מאד. בכיתה א' האחות הזמינה את אמא שלי לברר מה אני אוכלת בארוחת הבוקר. התברר שלא הרבה. ביס מפרוסת הלחם, וכפית מהביצה המבושלת עד לצהוב. גם כשהאחות אמרה שזה לא מספיק, לא הייתי מסוגלת לאכול יותר, וכנראה שהסתדרתי עם זה. בצבא בא המפנה. שש בנות בקורס באוהל בחודשי החורף בלי שום חימום. הגשם זרם על הרצפה וכל הציוד היה צריך להיות על המיטה כדי שלא ישטף. לבשנו בערב את הבגדים של יום המחרת ועליהם את הפיג'מה. בבוקר רק הורדנו את הפיג'מה... היה קר והיה תיאבון. כל שבוע מישהי אחרת הביאה מהבית עוגה והיו גם הופלים בשקם. כשסיימתי את הקורס כבר היתה לי תוספת רצינית של משקל. כשהגיע הקיץ התברר שהמדים שאיתם התגייסתי כבר לא עולים עלי. מלאתי טופס 'חיילת שמידותיה השתנו' והחלפתי את המדים מ38 ל44. הופיעו לי גומות חן בפנים, והייתי עגלגלה.  אחרי השחרור והלימודים התחלתי לעבוד במעבדה וגם התחתנתי. כמה חודשים אחר כך חליתי בחצבת. כשהייתי ילדה ואחי ואחותי  חלו אני משום מה לא נדבקתי. יתכן שבעבודה במעבדה לא נזהרתי ונדבקתי. זו הייתה מחלה מאד קשה. אימי באה לעזור לי. במשך שלושה

  מזמן לא הגבתי או כתבתי פה, ועכשיו כשהתפניתי לכתוב, הגעתי לנושא חם שלא מדבר אלי, אבל גם זו סיבה לכתוב. אני לא אוהבת דתות, לא שלנו, לא מהמערב ולא מהמזרח. אני לא יודעת אם יש או אין אלוהים, וכשאני מסתכלת בטבע המופלא שאנחנו לא מבינים את אפס קצהו, אני חושבת שאולי קיימת ישות מעבר לנו, בני האדם, אבל אני לא זקוקה לדתות כדי שיסבירו לי או יתווכו לי אותו. אני מאמינה שיש קשר בין דברים שאני עושה ובין התוצאה של מעשי, אבל במישור הפשוט והישיר ביותר.  אני משתדלת לנהוג ביושר, לכבד כל אדם, לעזור במידת האפשר, ולהיות אדם טוב כפי שאני מבינה את המושג הזה, כמובן במגבלות הקיימות.  אני מניחה שמעשיי מביאים תוצאות. מי שמכיר אותי יודע מי אני ומתייחס אלי בהתאם, ואני משתדלת לבחור את חברי שיהיו גם הם טובים כפי שאני תופסת זאת.  אני משתדלת להיות אדם טוב כי כך אני מרגישה טוב עם עצמי. טוב לי לחשוב על עצמי כאדם חיובי. אני עושה זאת מבלי לחשוב שמשהו יועיל לי, כי אני לא מאמינה שהישות העליונה הזו מתייחסת באופן אישי.  יש אנשים שחושבים רק על עצמם, ואנשים שחושבים שלמען איזה אידיאל נעלה מותר לעשות מעשים רעים. נראה לי שהם לא יכול