זה הבלוג של אסתי

  הייתי גרושה כבר ארבע שנים וגם נפרדתי מחבר. הייתי לבד. גרתי בשכירות בבית קטן ישן והילדים היו אצלי לסרוגין עם האקס. אמא שלי היתה מאושפזת במצב קשה אחרי ניתוח שלא ידענו איך תצא ממנו, התכוונתי לנסוע אליה באותו יום אבל אז אחותי התקשרה וסיפרה שאמי נפטרה. אני גרתי ברעננה אבל אמי ואחי גרו בחיפה. הם אמרו שיחכו לי ללוויה אבל שאצא מיד. הודעתי לאקס ולילדים שאני נוסעת לחיפה ויצאתי מיד. אמי הייתה כבר מאד מבוגרת ולא נשארו לה הרבה חברים והלוויה הייתה קטנה ומצומצמת. במודעת האבל אח שלי כתב שהשבעה תתקים אצלו בדירה. נסעתי אתו אל ביתו. ישבנו כמה שעות. רק אשה אחת הגיעה. בכל הזמן הזה גיסתי לא הציעה לא אוכל ולא שתיה למרות שלא אכלתי מאז הבוקר.  כשהגיע הערב כלתי שאלה מה אני מתכוונת לעשות ואמרתי לה שאם אפשר אשאר שם לישון. היא אמרה שאין לה אוכל בבית. פתחה את המקרר להראות לי שהוא ריק, והציעה שאסע הביתה. אף פעם היא לא הייתה נחמדה אלי, ולא עלה בדעתה להיות נחמדה עכשיו. קמתי, ונסעתי הביתה. הגעתי לבית ריק. לא רציתי לקרוא לילדים. העדפתי להיות לבד. הם לא ידעו שחזרתי וזה התאים לי. רציתי להיות בשקט. אבל אחרי יומיים שבהם י

  בהשראת שיק  מצאתי אצלי שלטים שמספרים סיפורים

  בילדותי הייתי רזונת ואכלתי מעט מאד. בכיתה א' האחות הזמינה את אמא שלי לברר מה אני אוכלת בארוחת הבוקר. התברר שלא הרבה. ביס מפרוסת הלחם, וכפית מהביצה המבושלת עד לצהוב. גם כשהאחות אמרה שזה לא מספיק, לא הייתי מסוגלת לאכול יותר, וכנראה שהסתדרתי עם זה. בצבא בא המפנה. שש בנות בקורס באוהל בחודשי החורף בלי שום חימום. הגשם זרם על הרצפה וכל הציוד היה צריך להיות על המיטה כדי שלא ישטף. לבשנו בערב את הבגדים של יום המחרת ועליהם את הפיג'מה. בבוקר רק הורדנו את הפיג'מה... היה קר והיה תיאבון. כל שבוע מישהי אחרת הביאה מהבית עוגה והיו גם הופלים בשקם. כשסיימתי את הקורס כבר היתה לי תוספת רצינית של משקל. כשהגיע הקיץ התברר שהמדים שאיתם התגייסתי כבר לא עולים עלי. מלאתי טופס 'חיילת שמידותיה השתנו' והחלפתי את המדים מ38 ל44. הופיעו לי גומות חן בפנים, והייתי עגלגלה.  אחרי השחרור והלימודים התחלתי לעבוד במעבדה וגם התחתנתי. כמה חודשים אחר כך חליתי בחצבת. כשהייתי ילדה ואחי ואחותי  חלו אני משום מה לא נדבקתי. יתכן שבעבודה במעבדה לא נזהרתי ונדבקתי. זו הייתה מחלה מאד קשה. אימי באה לעזור לי. במשך שלושה

  מזמן לא הגבתי או כתבתי פה, ועכשיו כשהתפניתי לכתוב, הגעתי לנושא חם שלא מדבר אלי, אבל גם זו סיבה לכתוב. אני לא אוהבת דתות, לא שלנו, לא מהמערב ולא מהמזרח. אני לא יודעת אם יש או אין אלוהים, וכשאני מסתכלת בטבע המופלא שאנחנו לא מבינים את אפס קצהו, אני חושבת שאולי קיימת ישות מעבר לנו, בני האדם, אבל אני לא זקוקה לדתות כדי שיסבירו לי או יתווכו לי אותו. אני מאמינה שיש קשר בין דברים שאני עושה ובין התוצאה של מעשי, אבל במישור הפשוט והישיר ביותר.  אני משתדלת לנהוג ביושר, לכבד כל אדם, לעזור במידת האפשר, ולהיות אדם טוב כפי שאני מבינה את המושג הזה, כמובן במגבלות הקיימות.  אני מניחה שמעשיי מביאים תוצאות. מי שמכיר אותי יודע מי אני ומתייחס אלי בהתאם, ואני משתדלת לבחור את חברי שיהיו גם הם טובים כפי שאני תופסת זאת.  אני משתדלת להיות אדם טוב כי כך אני מרגישה טוב עם עצמי. טוב לי לחשוב על עצמי כאדם חיובי. אני עושה זאת מבלי לחשוב שמשהו יועיל לי, כי אני לא מאמינה שהישות העליונה הזו מתייחסת באופן אישי.  יש אנשים שחושבים רק על עצמם, ואנשים שחושבים שלמען איזה אידיאל נעלה מותר לעשות מעשים רעים. נראה לי שהם לא יכול

ההורים שלי היו מאד שונים זה מזו. אמנם שניהם הגיעו לארץ מארה"ב, אבל בעוד שאמי נולדה באנגליה, אבי נולד בבלרוס. אמי הייתה אשה קרה שעברה דברים קשים בחייה שעליהם לא סיפרה מעולם ולמדתי עליהם רק לא מזמן מקרובי משפחה. אבי היה אדם חם, נעים הליכות שכולם אהבו. אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה העדפתי את אבי.  הייתי הילדה האמצעית במשפחה בין אח גדול בחמש שנים ואחות קטנה בשנה וחצי. לאחי היו זכויות בהיותו הבכור, הבן והגדול. אחותי הייתה קטנה ומפונקת. אני הייתי חסרת זכויות. ידעתי שאני לא הילדה המועדפת, בעיקר על ידי אמי. כל הילדות הייתה לי הרגשה שאמי לא ממש רואה אותי. הרגשתי שקופה. אף פעם לא סיפרתי לה מה עובר עלי ומה אני מרגישה כי היא לא רצתה לדעת. היא רצתה שאנגן צ'לו כמו אמא שלה שעל שמה נקראתי, אבל אני שנאתי את הנגינה ולא העזתי להגיד לה. לא הייתה אפשרות להגיד לה, היא לא הייתה שומעת. היא לא רצתה שאלמד נגינה כי זה מה שאני רוצה, היא רצתה שאהיה כמו אמא שלה. לרצונות שלי לא היתה משמעות. אני רציתי ללמוד בלט. ביקשתי ממנה, היא הלכה למורה אחת אבל החליטה שהיא לא מוצאת חן בעיניה ושלחה אותי ללמוד התעמלות ששנאת

  בכיתה ו' המורה לציור הביט בציור שלי, ובקופסת הצבעים שלי ואמר שאני צריכה עוד צבעים. הוא פתח את ארון האבדות והוציא משם כמה קופסאות צבעים ופיזר אותם על השולחן שלי. נושא השיעור היה בעל חיים שמורכב מהרבה בעלי חיים ואני ציירתי אותו מאד צבעוני. בסוף השנה המורה ביקש שאתן לו במתנה אחד מהציורים שלי והוא בחר את הציור הזה. אני חושבת שאני מציירת היום בזכות אותו מורה. במגמה הביולוגית זכיתי להכיר את נעמיצ'קה המורה לביולוגיה. היו לה דעות מוצקות על הוראת הביולוגיה. היא אמרה שביולוגיה לומדים מהטבע ופחות מספרים. היא במיוחד לא אהבה ללמד ביולוגיה לפי הסדר של הספרים. אם אחד הילדים היה מביא לשיעור איזה פרח שמצא, חרק או אפילו לחם ישן עם עובש, היינו לומדים עליו. היינו בשיעור יורדים לואדי שליד בית הספר ולומדים שם. מרוב התלהבות היינו נשארים שעות נוספות במעבדה להסתכל במיקרוסקופ. הדבר הראשון שקניתי בכסף שקיבלתי מבייבי סיטינג היה מיקרוסקופ ואהבתי להסתכל במבנים של העלים, כנפי הפרפרים והעובשים. נעמיצ'קה גם טענה שלא צריך לסיים ללמוד חומר מסוים ואז להכניס למגירה. תמיד היינו צריכים לדעת כל החומר. בחינת הבג