זה הבלוג של אסתי

ההורים שלי היו מאד שונים זה מזו. אמנם שניהם הגיעו לארץ מארה"ב, אבל בעוד שאמי נולדה באנגליה, אבי נולד בבלרוס. אמי הייתה אשה קרה שעברה דברים קשים בחייה שעליהם לא סיפרה מעולם ולמדתי עליהם רק לא מזמן מקרובי משפחה. אבי היה אדם חם, נעים הליכות שכולם אהבו. אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה העדפתי את אבי.  הייתי הילדה האמצעית במשפחה בין אח גדול בחמש שנים ואחות קטנה בשנה וחצי. לאחי היו זכויות בהיותו הבכור, הבן והגדול. אחותי הייתה קטנה ומפונקת. אני הייתי חסרת זכויות. ידעתי שאני לא הילדה המועדפת, בעיקר על ידי אמי. כל הילדות הייתה לי הרגשה שאמי לא ממש רואה אותי. הרגשתי שקופה. אף פעם לא סיפרתי לה מה עובר עלי ומה אני מרגישה כי היא לא רצתה לדעת. היא רצתה שאנגן צ'לו כמו אמא שלה שעל שמה נקראתי, אבל אני שנאתי את הנגינה ולא העזתי להגיד לה. לא הייתה אפשרות להגיד לה, היא לא הייתה שומעת. היא לא רצתה שאלמד נגינה כי זה מה שאני רוצה, היא רצתה שאהיה כמו אמא שלה. לרצונות שלי לא היתה משמעות. אני רציתי ללמוד בלט. ביקשתי ממנה, היא הלכה למורה אחת אבל החליטה שהיא לא מוצאת חן בעיניה ושלחה אותי ללמוד התעמלות ששנאת