רשומות

מי נתן לי רשיון נהיגה

  אני אוהבת את השרביט החם, לא צריך לחשוב מה לכתוב, יש נושא מן המוכן.  אחרי הצבא, חבר של אח שלי שהתחיל ללמד נהיגה הציע לי לנסות שיעור אחד. ניסיתי והיה נחמד. חיפה מלאה עליות שהן מנקודת ראות אחרת ירידות, והנהיגה בהן לא קלה ומאתגרת. יש אפילו מסלול של טסטים שיש בו סיבוב חד ומיד אחריו עליה שבה יש להחליף להילוך לראשון. כמובן שאז טרם היו הילוכים אוטומטיים. הרגשתי שאני עושה חייל, אבל מכיון ששנת הלימודים הייתה במרחק חודשיים, ונרשמתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, קיויתי שאוכל להספיק לעשות את הרשיון לפני תחילת הלימודים. לקחתי בסך הכל עשרים שיעורים בחודשיים האלה, והמורה לנהיגה אמר שנראה לו שאוכל לגשת לטסט. הוא סידר לי טסט ממש לפני תחילת הלימודים ולמרות שעדיין לא הסתדרתי לגמרי עם החנייה, קיויתי שאעבור. המסלול בטסט לא כלל למזלי את ההילוך הראשון באמצע העליה, אבל גם הוא לא היה קל. לפחות, לי לא היה קל. אפילו את החנייה עשיתי לא הכי טוב. הטסטר שאל אותי אם בהתחלה יהיה מי שישב לידי כאשר אני נוהגת ואמרתי לו שאין בעיה. יהיה. את הטסט עברתי. פעם ראשונה שניגשתי אחרי עשרים שיעורים.. הייתי מאד מרוצה מעצמי. כשבועיים א

למדור השרביט החם שלא הצלחתי להבין איך לקשר

  שמות נולדתי בשם אסתר. נקראתי על שם סבתי אסתר ושנאתי את השם. מאחורי השם היו דרישות שאהיה דומה לסבתא שמעולם לא הכרתי אבל שאמי מאד אהבה והעריצה. סבתא אסתר ניגנה בקונטרבס ברביעיה של נשים שהופיעו בפני החברה הגבוהה באנגליה, ואפילו בהזדמנות אחת הופיעו בפני הנסיך יורש העצר. וואוו! קשה מאד להתחרות בזה. היה לנו בבית פסנתר שאמי ניגנה עליו והיא מאד רצתה שאחי ואחותי ילמדו לנגן עליו. הם ניגנו כמה שיעורים ולא רצו להמשיך. אני רציתי לנגן על הפסנתר אבל אמי ייעדה אותי למשהו אחר. היא החליטה שאנגן בצ'לו. טוב שלא קונטרבס. אני הייתי הילדה הממושמעת במשפחה ולכן קיבלתי עלי את הדין. הרצונות שלי היו חסרי חשיבות עד כדי כך שהבנתי שאין הרבה טעם אפילו להשמיע אותם.  אמי מצאה מורה שתלמד אותי לנגן בצ'לו. תמרה הוהנברגר שמה. וכדי להגיע אליה היה צריך לנסוע באוטובוס. אמי ליוותה אותי כמובן כי כאשר האוטובוס היה מלא, היה צריך להחזיק את הצ'לו ביד אחת וביד שניה להחזיק בידית שלא ליפול. לא פשוט.  אמי נתנה לחייט לתפור כיסוי לצ'לו כדי שלא ינזק חלילה. תמרה הייתה מאד נחמדה וסבלנית כאשר לא התאמנתי בבית כי לא נהניתי מה

חוויות הזויות מהמלחמה שהייתה

אני לא יודעת מדוע עכשיו נזכרתי במלחמת ששת הימים, אבל כאשר אני חושבת   עכשיו על החוויות שלי מהמלחמה הן נראות הזויות לגמרי, אבל בהן צדק שלא המצאתי דבר. השתחחרתי משרות סדיר כאלחוטנית כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, וכשקראו לי למילואים בתקופת ההמתנה המעצבנת לפני המלחמה, הרגשתי הקלה. עדיף להיות בצבא ולדעת מה קורה במקום להמתין בחוסר ידיעה.  למרות שהשרות שלי היה בשריון בג'וליס, נקראתי לפיקוד צפון. הגעתי להר כנען למה שהיה אז בית ספר לשוטרים. לא הכרתי אף אחד מקודם, אבל התחלתי להכיר כשישנו כעשר בנות בחדר על מזרונים על הרצפה. באחד הבקרים נכנס צפע מתחת לדלת, ולמזלנו הייתה בינינו קיבוצניקית אחת שלא התבלבלה, הוציאה מגרה מהארון ורוצצה את ראשו של הנחש. אחר כך היא תלתה אותו על הגדר בחוץ, וכנראה שזה הבריח את שאר הנחשים כי אף נחש לא נכנס יותר לחדר. כאשר פרצה המלחמה נצמדנו כולנו למכשירי הקשר וכאשר הקרבות הגיעו לגולן ממש שמענו את כל הפקודות ואת כל מהלך המלחמה. זה היה מרגש ומותח ללוות את הקרבות, וכאשר תוך כמה ימים הכל הסתיים הייתה אנחת רווחה. חברה שלי שגויסה למילואים בדרום סיפרה שהמפקד שלה אמר "אחרי&q

לשרביט החם: הבית

תמונה
  נולדתי  וגדלתי על הכרמל. השילוב האידיאלי של טבע הרים, ים, ועיר. ליד הבית היה ואדי שבו מעין, ושדות מלאי פרחים. כל חורף עקבתי אחרי הופעתם של הפרחים לפי הסדר: קודם "מבשר גשם" כפי שקראנו לו, או כדן קטן פרחים ואחריו הסתווניות והכרכומים, הנרקיסים, הכלניות, הנוריות, הסחלבים, הסייפנים והמרגניות הכחולות.  אבל עזבתי את הכרמל. הלכתי ללמוד במרכז, התחתנתי ונשארתי פה, ברעננה. פה הטבע מלאכותי לגמרי והעיר דומה לכל עיר אחרת בארץ או בעולם. חסרת יחוד. באביב יש שדות מקסימים של חרציות, אבל הבניה המואצת מחסלת אותם אחד אחד. אני גרה פה יותר שנים מהשנים שגרתי בחיפה, ועדיין אני מרגישה שאני נמצאת פה בגלות, ושהבית האמיתי שלי הוא בכרמל. אני מתגעגעת לריח הצנוברים שמפצחים באבן, לנוף שנשקף מכל כיוון, לריח האדמה השחורה אחרי הגשם, למעין. כשאני מגיעה לחיפה אני מרגישה שבאתי הביתה..

לנושא החם: סרטים שאני אוהבת

  סרטים שאני אוהבת   קישור לבלוג בוורדפרס.

איך מבדילים?

 כ פי שסיפרתי כבר בעקבות החיסונים שקיבלתי התפתח אצלי פירפור פרוזדורים. אבל מה שקורה אצלי זה שקשה לי להבדיל בין התופעות שאני מרגישה בגלל הפירפור, לבין התופעות שאני מרגישה בגלל חרדה. כי המצב מדאיג אותי ומפחיד ואני מרגישה חולשה גדולה וכל פעולה שאני עושה גורמת לי לעייפות גדולה שאיתה באה גם תעוקת חזה. אז ממה התעוקה? מהבעיה בלב, מהעייפות או מחרדה? התעוקה הזו בכל מקרה לא בריאה ללב. הקרדיולוג נתן לי כדורים נגד הפירפור שעוזרים רוב הזמן, אבל העייפות והתעוקה לא עברו. לפני 12 שנה, חלק מכם אולי זוכרים, בעקבות לחצים וחוויות שונות שעברתי ירדתי במשקל בצורה חדה וכאשר הבנתי שהסיבה היא חרדה, קיבלתי כדורים פסיכיאטרים שהוציאו אותי מהבעיה והתחלתי לאכול כרגיל. אחרי שנה נגמלתי מהכדורים ומאז למעט מקרי חרדה קלים, במשך 11 שנים הכל בסדר. אתמול אחה"צ תליתי כביסה במרפסת. תהליך שכולל כפיפה לפיילה, הרמת הבגד ותלייה שלו על החבל. עם כל בגד שתליתי הרגשתי יותר עייפה אבל המשכתי כי היה לי קשה לקבל שאני לא מסוגלת לעשות אפילו פעולה כזו. כשהרגשתי מאד עייפה שכבתי לנוח ומיד הרגשתי תעוקת חזה מאד מאד חזקה. מפחיד ממש. בהדרגה

לנושא החם: כסף...

תמונה
  גדלתי בבית שהיה בהחלט מעל לממוצע מבחינה כלכלית. ההורים שלי היו ותיקים בארץ, לאבי היתה סוכנות ביטוח וקהל לקוחות גדול. אמי הייתה עקרת בית וגם החזיקה עוזרת. כבר בשנות החמישים למאה הקודמת היה לנו מקרר כאשר עדיין היה מחלק קרח שחילק לשכנים, והייתה לנו מכונת כביסה בדגם מוזר כאשר אצל החברות שלי עדיין כיבסו הכל ביד. אבל ההורים שלי היו חסכנים עד גבול קמצנים ולא הייתה שום תחושת רווחה בבית. לא קיבלתי שום בגד חדש עד שהוכחתי שהקודם או נקרע או קטן עלי. כמובן לא שום תכשיט או משהו אחר לא חיוני. קראתי את האסופית והזדהיתי איתה עם הרצון הלא ממומש לשמלה עם שרוולים תפוחים. לפחות מתיו, ה'אב המאמץ' שלה הבין אותה וקנה לה. אבא שלי לא קנה. אני רציתי תחתית מתחת לחצאית שתנפח אותה כפי שהיה נהוג אז. אבל לא קיבלתי. היה לי יומן ובו רשמתי את כל הדברים שחלמתי עליהם ומעולם לא קיבלתי. לאמא שלי היה פתגם שהייתה חוזרת עליו, אינני זוכרת מי המקור: אם ההכנסה שלך דולר וההוצאות שלך 99 סנט גורלך אושר ועושר, אם ההכנסה שלך דולר וההוצאות שלך דולר וסנט, גורלך רע ומר. בסופו של דבר יצאתי גם אני קמצנית\חסכנית. תמיד דואגת לא להו