רשומות

לשרביט החם - ההורים שלי

ההורים שלי היו מאד שונים זה מזו. אמנם שניהם הגיעו לארץ מארה"ב, אבל בעוד שאמי נולדה באנגליה, אבי נולד בבלרוס. אמי הייתה אשה קרה שעברה דברים קשים בחייה שעליהם לא סיפרה מעולם ולמדתי עליהם רק לא מזמן מקרובי משפחה. אבי היה אדם חם, נעים הליכות שכולם אהבו. אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה העדפתי את אבי.  הייתי הילדה האמצעית במשפחה בין אח גדול בחמש שנים ואחות קטנה בשנה וחצי. לאחי היו זכויות בהיותו הבכור, הבן והגדול. אחותי הייתה קטנה ומפונקת. אני הייתי חסרת זכויות. ידעתי שאני לא הילדה המועדפת, בעיקר על ידי אמי. כל הילדות הייתה לי הרגשה שאמי לא ממש רואה אותי. הרגשתי שקופה. אף פעם לא סיפרתי לה מה עובר עלי ומה אני מרגישה כי היא לא רצתה לדעת. היא רצתה שאנגן צ'לו כמו אמא שלה שעל שמה נקראתי, אבל אני שנאתי את הנגינה ולא העזתי להגיד לה. לא הייתה אפשרות להגיד לה, היא לא הייתה שומעת. היא לא רצתה שאלמד נגינה כי זה מה שאני רוצה, היא רצתה שאהיה כמו אמא שלה. לרצונות שלי לא היתה משמעות. אני רציתי ללמוד בלט. ביקשתי ממנה, היא הלכה למורה אחת אבל החליטה שהיא לא מוצאת חן בעיניה ושלחה אותי ללמוד התעמלות ששנאת

מורים שהשפיעו עלי - לשרביט החם

  בכיתה ו' המורה לציור הביט בציור שלי, ובקופסת הצבעים שלי ואמר שאני צריכה עוד צבעים. הוא פתח את ארון האבדות והוציא משם כמה קופסאות צבעים ופיזר אותם על השולחן שלי. נושא השיעור היה בעל חיים שמורכב מהרבה בעלי חיים ואני ציירתי אותו מאד צבעוני. בסוף השנה המורה ביקש שאתן לו במתנה אחד מהציורים שלי והוא בחר את הציור הזה. אני חושבת שאני מציירת היום בזכות אותו מורה. במגמה הביולוגית זכיתי להכיר את נעמיצ'קה המורה לביולוגיה. היו לה דעות מוצקות על הוראת הביולוגיה. היא אמרה שביולוגיה לומדים מהטבע ופחות מספרים. היא במיוחד לא אהבה ללמד ביולוגיה לפי הסדר של הספרים. אם אחד הילדים היה מביא לשיעור איזה פרח שמצא, חרק או אפילו לחם ישן עם עובש, היינו לומדים עליו. היינו בשיעור יורדים לואדי שליד בית הספר ולומדים שם. מרוב התלהבות היינו נשארים שעות נוספות במעבדה להסתכל במיקרוסקופ. הדבר הראשון שקניתי בכסף שקיבלתי מבייבי סיטינג היה מיקרוסקופ ואהבתי להסתכל במבנים של העלים, כנפי הפרפרים והעובשים. נעמיצ'קה גם טענה שלא צריך לסיים ללמוד חומר מסוים ואז להכניס למגירה. תמיד היינו צריכים לדעת כל החומר. בחינת הבג

שאלון פיבו

  1. מהי התכונה החביבה עליך? צניעות, יושר, חוכמה, אמפתיות 2. מהן התכונות החביבות עליך בגבר? רצינות, חוש הומור 3. מהן התכונות החביבות עליך באשה? אמפתיות 4. מהו המאפיין העיקרי שלך? עדינות, אמפתיות, אינטלגנציה 5. מה הנך מעריך מאוד אצל חבריך? יושר, כנות, אינטלגנציה 6. מהו הפגם העיקרי שלך? חוסר ביטחון עצמי, תמימות 7. מהו העיסוק החביב עליך? אמנות לסוגיה, צילום, ציור, עריכת וידאו 8. מהו אושר עבורך? זוגיות ומשפחה 9. מהי אומללות עבורך? בדידות, איבוד עניין בחיים 10. אלמלא היית אתה, מה היית רוצה להיות? במאית 11. היכן היית רוצה לגור? ארץ קרירה באירופה, אבל לא קרה מדי 12. מהו הצבע והפרח החביב עליך? טורקיז וארגמן 13. מיהם סופרי הפרוזה החביבים עליך?  ג'ין אוסטין, אריך קסטנר, דוד פוגל, האחיות ברונטה 14. מיהם המשוררים החביבים עליך? יונה וולך, שימבורסקה, אגי משעול 15. מיהם הגיבורים החביבים עליך בסיפורת? ליזי בגאוה ודעה קדומה 16. מיהי הגיבורה החביבה עליך בסיפורת? כנ"ל 17. מיהם הציירים והמלחינים החביבים עליך? מטיס, אורן אליאב, פיטר דויג, מרלן דומא 18. מיהו הגיבור שלך בחיים האמיתיים? הרו

אבודים בחניון

תמונה
האם מצליחים לראות את הווידאו? איך עושים שכן יראו?

לשרביט החם - השפות שדיברו אצלי בבית

  אמי נולדה באנגליה ובגיל העשרה עברה עם משפחתה לארה"ב, אבי נולד בבלרוס ובהיותו ילד קטן עבר עם משפחתו לארה"ב אף הוא. אבל הם לא נפגשו בארה"ב אלא בארץ אליה הגיעו בשנות השלושים של המאה שעברה וגרו פה ודיברו היטב עברית. בבית הם דיברו רק עברית. הם אמרו שבבית עברי ציוני צריך לדבר רק עברית. הם היו צעירים ורצו להתחיל בארץ התחלה חדשה. אמי באה לארץ ללא משפחתה ושמעתי אותה מדברת אנגלית רק עם קרוביה שביקרו בארץ מדי פעם. בארץ היה לי רק סבא מצד אבי שגר ברעננה ובא לחיפה רק לחגים ואז דיבר עם אבי יידיש. אנחנו הילדים לא הבנו יידיש. למרות שגר שנים רבות בארה"ב בקושי דיבר אנגלית, ולמרות שהיה בין הראשונים שקנו בארה"ב אדמות ברעננה וייסדו את המושבה, הוא בקושי דיבר עברית.  אמי התייחסה ליידיש בזלזול והתנשאות. בכלל התרבות של מזרח אירופה נראתה לה נחותה מזו של מערב אירופה. בשנים האחרונות לחייה הודתה שטעתה ושינתה את היחס שלה לספרות ביידיש. אבי אהב מאד את שלום עליכם  ובעיקר ביידיש, אבל לנו הילדים הקריא רק בעברית. אמי לא יכלה להפרד לגמרי מהאנגלית, והפתגמים, החרוזים והשירים היו באנגלית. כך הכרתי

metoo

  ההתקדמות של נשים לשוויון היא תהליך ארוך ואיטי מאד. ההתקדמות הזו צריכה להתגבר על כוחות גדולים של שמרנות, ובעיקר על כוחות שנובעים מדתות. כל הדתות שאני מכירה מפלות נשים לרעה. ביהדות הגבר מיועד ללימוד תורה והאישה לעסוק בענייני גידול ילדים, טיפול בבית ואצל החרדים, גם פרנסה. היא חסרת יכולות רוחניות ומתאימה רק לענייני היומיום הארציים. הדתות שובניסטיות ופטריארכיות ומשרות מהאווירה שלהן גם על החברה ככלל. בסדרת טלוויזיה על ילדים שראיתי אתמול, ילדות מחוגים שונים באוכלוסיה, מפחיתות בערך הכוח שלהן, וגם חושבות שהבנים יותר חכמים. זה המסר שהן קיבלו מהחברה. זה הדור הבא, והוא לא שונה הרבה מהדור שלנו. עצוב. ייקח הרבה זמן עד שיהיה שוויון אם יהיה אי פעם, כי נראה שהגברים לא בקלות יוותרו על היתרון שלהם. יתרון במשרות בכירות, במשרות של ניהול המדינה, ובשכר. גם אצל חילוניים אין מספיק מודעות למיניות הנשית. רבים עדיין חושבים שהאישה צריכה "לתת". או מתוך הנחה שאין לה ממש רצונות משלה, או שהרצונות שלה חשובים פחות מאלו שלו לכן עליה לוותר עליהם. נשים רבות אינן מודעות אף הן למיניות שלהן. או מתוך רצון ל"של

לשרביט, הספרים האהובים עלי

בלי הקדמות אתחיל מיד: ספר ילדים שאהבתי מאד ואני עדיין אוהבת הוא "אורה הכפולה" של אריק קסטנר. איכשהו יש בספר הזה כל כך הרבה. מרוב שקראתי בו עשרות פעמים הוא התבלה לגמרי. קניתי חדש אבל עם תרגום חדש ובכל פעם שהיה הבדל בין התרגומים התגעגעתי לתרגום הקודם. שידעתי כמעט בע"פ. "עליסה בארץ הפלאות" של לואיס קרול הוא ספר שיכול להיות ספר ילדים  ויכול גם להיות ספר למבוגרים. יש בו משהו מופלא שלא נגמר וחוש הומור משוגע.  קראתי את "שאול ויוהנה" של נעמי פרנקל כשהייתי צעירה וחזרתי וקראתי את שלושת הכרכים שוב ושוב במשך השנים. תאור של משפחה יהודית בגרמניה בזמן המלחמה. מאד אהבתי את "החיים כמשל" של פנחס שדה. את הפרק הראשון עם שתיקת האדמה קראתי גם כן פעמים אין ספור. "הערים הסמויות מעין" מאת איטלו קלווינו הוא ספר רב דמיון ומקסים ואם כבר איטלקי אז אהבתי מאד את "שם הורד" של אומברטו אקו וגם את "המערכה המחזורית" מאת פרימו לוי. הספר שחיבר אותי הכי הרבה לשואה. "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטין הוא ספר מהנה וחכם שקראתי אותו באנגלית