רשומות

מקומות לטייל ליד הבית

תמונה
אני גרה ברעננה ומוטי כבר ציין מקומות יפים לטייל בסביבה שלנו. אוסיף כמה. במושב בני ציון חרוצים, בקצה המושב יש שמורת טבע אבל כנראה שנמאס לתושבי המקום שבעיקר בשבתות נוהרים לשם כלי רכב רבים. הם שמו כמה סלעים ענקיים וסגרו את הדרך. ניתן עכשיו להגיע לשמורה מכיוון כביש החוף. בעבר היה ניתן לשוטט חופשי בכל השמורה אבל עכשיו סידרו שבילים גדורים כדי שלא ידרכו על הצמחים. יש שם רקפות, כלניות, צבעונים בעונתם וגם אירוס שאינני יודעת לסווג אותו.  בהוד השרון נפתח לפני מספר שנים פארק אקולוגי שיש בו אגם והמון ציפורים מסוגים שונים וגם המון דגים שהציפורים חוגגות עליהם. על המעקה ישבה יאורית אדישה לגמרי למצלמה שלי. ישנו פארק מקורות הירקון ליד כפר הבפטיסטים עם בריכת הנופרים היפהפיה.   בשמורת נחל פולג היה עד לא מכבר אגם שמשום מה נעלם. עדיין זו שמורה יפה. הרומאים חצבו מעבר לנחל פולג בסלע וניתן לעבור שם בשביל. ליד שפיים יש את גן לאומי חוף השרון, לאורך המצוק מעל הים. יש עוד מקומות יפים, אבל כרגע נזכרתי רק באלה.

מבצעים

2002 חומת מגן 5.2003 משפחה במצור 5.2004 קשת בענן 2004 ימי תשובה 9.2005 גשם ראשון 2006 ענני סתיו 6.2006 גשמי קיץ 6.2007 שני מגדלים 9.2007 מחוץ לקופסה 12.2007 צלול כיין 3.2008 חורף חם 8.2009  עופרת יצוקה 11.2009 ארבעת המינים 5.2010 שבע רוחות השמיים 3.2011 חוק ברזל 3.2012 הד חוזר 11.2012 עמוד ענן 1.2013 שירת נשק 3.2014 חשיפה מלאה 6.2014 שובו אחים 7-8.2014 צוק איתן 9.2016 מגן צפוני 5.2018 בית הקלפים  5.2019 גן סגור 11.2019 חגורה שחורה 5.2021 שומר החומות 4.2022 שובר גלים 8.2022 עלות השחר 2.2023 ענפי זית 5.2023 מגן וחץ 7.2023 בית וגן יתכן ששכחתי חלק  

מתי הרגשתי לאחרונה שאני מאושרת

  אצלי למושג אושר שני היבטים: תחושה מתמשכת של שביעות רצון כללית ממה שקורה לי וסוג אחר של אושר מתרחש לפעמים מסיבות שונות, ונמשך בערך שניה או שתיים, ויש בו תחושת התרחבות של החזה, וכיף עצום.  לגבי התחושה הכללית, אני כמו כולם עכשיו מאד מודאגת מהמצב. מודאגת מאד מהחטופים, מודאגת שלממשלה הזו אין לדעתי מספיק דחיפות להחזיר אותם. כועסת על הממשלה הזו שבגללה קרה המחדל הנורא, וכועסת על כך שהממשלה הזו לא מתכוונת להודות באשמה ולהסיק מסקנות, ואני לא רואה איך מזיזים אותה.  אני משתדלת לראות כמה שפחות  טלוויזיה, משתדלת לעסוק בדברים שיגרמו לי לא להכנס לדיכאון, ומצליחה רוב הזמן איכשהו. אבל להגיד שאני מאושרת מבחינת שביעות הרצון מהחיים שלי עכשיו, ממש אי אפשר. אבל לגבי האושר הרגעי הזה שבא לפעמים בלי שאדע מתי, זה עדיין קורה לפעמים. אפילו אתמול זה קרה כאשר הקשבתי לקוצ'רטו של שופן, בחלק הראשון. היה שם קטע איטי לירי ואני פשוט הרגשתי שאני מתרוממת ועפה עם המוסיקה. אולי שניה או כמה שניות של אושר עילאי וזה חלף. רגע כזה קרה לי לפני כמה ימים כשצפיתי בפעם המי יודע כמה  בסדרה של גאווה ודעה קדומה. השחקנית ג'ניפר א

עזה

לפני מה שאכתוב אני חייבת    להקדים ולומר שמה שהחמ"ס עשו לנו זה זוועה איומה שאין לתאר אותה, שהיא לא אנושית ומזעזעת. עם כל זאת ראיתי ביוטיוב סרטונים של מה שקורה עכשיו ברצועת עזה וחשכו עיני. מאות אלפי נשים וילדים בפאניקה גמורה בורחים מבתיהם. הצבא שלנו זרק פתקים שאומרים לאזרחים לעבור דרומה, אבל לא ברור לאן, פשוט תברחו. לפי מה שמדווח מיליון אזרחים איבדו את בתיהם. שלשום היה מספר של 1300 בתים מפוצצים, בינתיים כנראה שיש יותר. דווח על 2700 הרוגים, בינתיים אולי יש עוד. סגרנו להם את המים ואת החשמל. שיגוועו בצמא? אסון הומני נורא. אנחנו גרמנו ועוד ממשיכים. זה כבר מעבר לנקמה, מעבר להרתעה, מעבר לנסות לחסל את החמ"ס, זה מה שקורה לאזרחים. אני לא יכולה לסבול את זה. זה יותר מדי נורא. זו אכזריות איומה. ואצלינו בטלוויזיה עד כמה שראיתי אין כמעט כלום מזה. סטרילי. וקרעי אמר שמי שצורך באינטרנט חומר של האויב צפוי לשנה מאסר. יתכן שיאסרו אותי על הפוסט הזה. יתכן שאתם תכעסו עלי על הפוסט הזה. תגידו שאין ברירה. תגידו שחייבים לחסל את החמ"ס. לא בא לי אפילו להתווכח על זה. אני לא חושבת שזה נכון, אבל אפילו א

חברויות ישנות

לא בא לי לכתוב על המצב הנורא. כל כך נורא שאני לא מסוגלת לכתוב. אז צריך איזו בריחה, והבלוג מצויין לשם כך. אז הנושא, חברויות ממזמן.  יש לי חברות משלבים שונים בחיים.  יש לי חברה מהתיכון. בשלב מסוים התנתקנו, אבל מצאתי אותה ברשת ומאז אנחנו בקשר. אבל היא גרה באנגליה. היא באה לארץ מדי שנה למרות שהיא עכשיו בכסא גלגלים (פוסט פוליו), וכשהיא באה אנחנו נפגשות, וגם  ביקרתי פעם בביתה באנגליה. היינו חברות מאד טובות בזמן התיכון ומשהו מהקשר הזה נשאר למרות השנים הרבות שעברו. חברה נוספת היא מהצבא. אנחנו בקשר כל השנים, אבל לא נפגשות הרבה. אנחנו מקפידות לברך אחת את השניה כל שבת וגם לשלוח תמונות מהמשפחה מדי פעם אבל המרחק מקשה על פגישות. לפני שנתיים פגשתי במפתיע עוד חברה מהתיכון בארוע שבו נכחו חברה שלי וחברה שלה, ולמרות שלא התראינו שנים רבות רבות, הצלחנו להכיר אחת את השניה. מאז אנחנו בקשר רציף, מבקרות עם המשפחות ומדברות הרבה. אני מרגישה שיש משהו בכך ששתינו באנו מאותו הכפר (חיפה, הכרמל) ומשהו במנטליות נשאר אצל שתינו למרות ששתינו עזבנו את חיפה מזמן.  מאידך, חברה נוספת מהתיכון שחידשתי איתה קשר, לא הצלחנו לשמור

אני וספורט

  בילדותי שנאתי ספורט. אחותי הצטיינה בספורט ואני הרגשתי שכל זה לא בשבילי. רציתי ללמוד בלט אבל אמא שלי החליטה לרשום אותי לחוג התעמלות ושם ראיתי את אחותי עושה עמידת ידים בקלות, ואת עצמי לא מסוגלת להרים את הרגלים בכלל. אני עדיין לא אוהבת ספורט אבל אני מבינה שזה חשוב, במיוחד כשהתחילו כאבי גב. כשהתגייסתי ונודע לי שיש לי עקמת, הרופא שאל אם הגב כואב? עניתי שלא והוא אמר שאני לא צריכה לדאוג, מתי שהוא זה יכאב. זה קרה כמובן. התחלתי כל מיני סוגי התעמלות, מחשבת הגוף, פילטיס וכו'.אני מאד אוהבת שחיה וכל פעילות במים ומאד נהניתי מהתעמלות במים. אני גם נהנית מהליכה במיוחד בשעות המאוחרות בערב כי העייפות עוזרת לי לישון. בשלב כלשהו כאשר הגב בכל זאת הציק קיבלתי מפיזיותרפיסט סדרת תרגילי התעמלות עליהם אני לא מוותרת כמעט כל יום. אבל לאחרונה אחרי הקורונה והפוסט קורונה, אחרי ששברתי חוליה בגב, ואין מה לעשות, גם הזדקנתי, הכושר שלי ירד באופן תלול ואני כמעט לא מסוגלת לעשות כלום. אני עדיין מתעמלת בבית את אותם תרגילים, אני עושה הליכות אבל מאד מאד קצרות, ואני עושה פלדנקרייז.  אני מאד מקווה שאוכל לחזור לכושר שהייתי,

מה בית הספר תרם ומה הזיק

  דבר ראשון שעלי לספר הוא על מורים נהדרים שהיו לי ושינו את החיים שלי. ראשונה המורה לביולוגיה, נעמיצ'קה. דמות שהשפיעה רבות עלי ועל רבים מתלמידיה לדורותיהם. היא גרמה לתלמידים שלה להתלהב מהלימודים, לרצות לבלות שעות נוספות במעבדה, להתבונן בטבע כל הזמן, לנסות למצוא משהו מעניין להביא לכיתה. כי מה שהיינו מביאים לכיתה, היינו לומדים עליו. לא הייתה תכנית לימודים. נעמיצ'קה לא האמינה בשיטת המגירות, לגמור נושא ולהכניס למגירה. לא. היינו צריכים בכל עת לדעת הכל. כל בחינה הייתה כמו בחינת בגרות, כי בכל בחינה היא הייתה שואלת על הכל. להשוות את מערכת העיכול של הזבוב והפיל, כך למשל. היינו צריכים לדעת את כל השמות הלטיניים של הצמחים.  רוב התלמידים שלה המשיכו ללמוד ביולוגיה, כימיה או רפואה. התלמידים שלה לא שכחו אותה והיו מגיעים מהצבא ומהלימודים, נכנסים לכיתה והיא הייתה זוכרת את כולם. אפשר לכתוב עליה הרבה. לא אהבתי את לימודי הספרות. הרגשתי, כפי שכתבו עוד אחרים כאן, שעדיף לי לקרוא וליהנות מספר ולא לנתח אותו עד אובדן כל כיף ממנו. גם באנגלית היה מורה נהדר. הרדוף. אני עדיין זוכרת סיפורים ושירים שלמדתי איתו.