רשומות

חודש רב תהפוכות

הבן שלי, יואב, שחי כבר כשבע שנים בחו"ל הגיע לארץ. בתחילה הוא הגיע  לבד לשבועיים ואחר כך הגיעו גם אשתו והילדה בת הארבע וחצי. הוא בא לחפש עבודה פה כי הם רוצים לחזור לארץ. לפני הקורונה הם התכוונו לחזור, וכבר רשמו את הילדה לגן, אבל אז הזמן לא התאים לחפש עבודה כאשר כולם בחל"תים, והעניין נדחה בשנה. עכשיו כבר תוכנן לו מראש ראיון עבודה שנשמע די מבטיח. היו שיחות זום טובות מחו"ל, וכמה ימים לאחר שהגיע כבר הוזמן לראיון. יואב בוגר בצלאל בעיצוב תעשייתי. במשך השנים עבד כעצמאי ופיתח יוזמות שונות, ובחו"ל עם יוקר המחיה הזול הוא הסתדר יפה. בארץ הוא העדיף שתהיה לו משרה עם הכנסה קבועה ופרושו להיות שכיר. כאשר התקשרו אליו מהחברה להזמין אותו לראיון שאלו אותו אם הוא פתוח לבדוק הצעות נוספות בחברה, כמו משרה גבוהה יותר, של מנהל מוצר. יואב הסכים אחרי שברר אם הדבר מקובל גם על אותו בחור שאתו סיכם את הראיון למשרת מעצב. נקרא לו א. נאמר לו שהדבר מקובל על א. אם כך יואב עבר ראיון עם ב. בנושא משרת מנהל המוצר, ראיון שהיה טוב, אחר כך שלחו אותו לפסיכולוג תעסוקתי שנתן לו מבחנים שונים וגם את זה הוא עבר בהצל

מה שעשה לי חיסון הקורונה

  א ת חיסון הקורנה פחדתי מאד לעשות. אחרי חיסון השפעת שעשיתי לפני שנתיים הייתי מאושפזת שלושה ימים לייצוב המלחים בגוף עקב הקאות מרובות. יש לי גם שפע אלרגיות. חששתי. שלוש פעמים הלכתי וברחתי, פעם אחת אפילו הפשלתי את השרוול אבל בכל זאת קמתי וברחתי. בסופו של דבר נכנעתי ללחצים מכל הכיוונים, בעיקר מצד הילדים שלי שדאגו לי דאגה כנה. ומשהו נוסף: רציתי להמשיך את ההתעמלות בבריכה שאהבתי כל כך ובלי כרטיס ירוק אין כניסה. למחרת החיסון הרגשתי רע וכך ארבע ימים נוספים. אחר כך התאוששתי קמעה ויצאתי להליכה קצרה. הספקתי ללכת כעשר דקות, בשביל של עליה מתונה, ופתאם הרגשתי איך הלב שלי דופק בפראות. מעולם לא חשתי דבר כזה. זה היה מבהיל. הלכתי לרופא המשפחה וסיפרתי לו. הוא אמר שכנראה תופעה זו קשורה לדלקת שהחיסון יוצר בגוף, וזו תופעה רגילה ואין מה לדאוג. הוא המליץ לעשות את החיסון השני, אבל גם הפנה אותי לקרדיולוג. חיפשתי קרדיולוג שיקבל אותי לפני החיסון השני כדי שייעץ לי אם המצב בלב רציני או לא ואם כדאי לעשות את החיסון השני. הוא הפנה אותי לבדיקת אקג בהולטר 24 שעות, בדיקה שלוקח זמן רב לקבל עבורה תור. וגם המליץ שאעשה את הח

על צדק ומשפט

בצעירותי עבדתי תקופה מסויימת בהנה"ח. הבוס שלי בא אלי יום אחד ואמר שאני לא מנה"ח טובה. שאלתי במה טעיתי, והוא אמר שלא טעיתי אבל מנה"ח טובה לא עובדת רק לפי החוק, אלא יודעת למצוא את הפרצות בחוק ויודעת איך לעקוף את החוק. הוא צדק מהבחינה הזו, אני לא שם, זה לא מתאים לי, ואין סיכוי שאדע איך לעשות את זה. אני תמימה מדי ואולי טפשה מדי... במשך השנים למדתי להבין קצת יותר איך העולם שלנו מתנהל, ואני מבינה מדוע ביבי משלם סכומי עתק לגדוד עורכי הדין שלו, שכנראה מומחים בפרצות ובעקיפה של החוק לצרכיהם. אבל עדיין הייתי תמימה לגבי השופטים. האמנתי שהם שופטים בצורה ישרה לפי החוק, ולחוק יש דרך אחת ישרה. אני יודעת שמי שמחפש פסוק בתנ"ך לתמוך בטיעון כלשהו, יכול למצוא גם פסוק שיטען ההפך. אבל האם גם בחוק יש אפשרות לפנים רבות לאותו חוק? בתמימותי האמנתי שלא כך הדבר. ותמהתי מדוע אילת שקד טרחה כל כך להחליף שופטים לכאלו שיתאימו להשקפת עולמה. מדוע זה יכול לשנות? בסופ"ש הקודם מצאתי ב"הארץ" ראיון עם שני שופטים: ישעיהו שנלר וד"ר קובי ורדי. שניהם שופטים מאד ותיקים. מה שבטוח אני פשוט

מה מטריד אותי עכשיו

תמונה
מה שמטריד אותי עכשיו וזה מקום טוב לכתוב עליו, זה הסיפורים על הקורונה. כמו שכתבה עדה בבלוג שלה, יש הרבה דברים לא ברורים ולא מובנים בכל ההתנהלות של משרד הבריאות, ורוה"מ שלנו. מוזר שכולם מדברים על מספרים ולא על אחוזים. נשמע לי ממש הזוי לדבר על 300 חולים בניו יורק ו30 בתל אביב. מה המשמעות של המספרים האלו בכלל? וכפי שעדה כתבה, למספרים האלה אין משמעות גם כאשר לא מציינים את מספר הבדיקות שנעשו. אז לכל זה כבר התרגלתי. אבל לאחרונה קראתי שיש תחלואה רבה בקרב העובדים הזרים, ומבקשי המקלט. אתמול סתם שוחחתי עם כמה אנשים והם אמרו שהבעיה של הקורונה התחילה עם העובדים הזרים. זה מה שהם הבינו מכלי התקשורת. גם ראיתי כתבה על אוחנה מטייל בדרום תל אביב עם שפי פז, והיא אומרת בשמחה שעוד מעט יהיה פתרון לבעיה של דרום העיר ושל ה"מסתתנים". אני משערת מה סוג הפתרונות שהיא מחפשת.  דיברתי עם סיגל קוק אביב, אישה שמתנדבת הרבה עם מבקשי המקלט בתל אביב. היא סיפרה שכנראה אשה מבקשת מקלט שטיפלה בחולה בתל השומר נדבקה ממנה, והיא הדביקה כמה ילדים. אבל זה הכל מה שהיה. אוכלוסית מבקשי המקלט צעירה יחסית, התחלואה

אנימציה שעשיתי בהשתתפות: ליצמן ביבי וקורונה

תמונה

ימי קורונה, בהשראת בלוגיעדה של עדה ק.

ימי הקורונה שלי

הטלפון שלי מצלצל שוב ושוב. בחור משועמם מהודו הגיע אלי לטלפון, אין לי מושג איך, אבל הוא מתעקש להמשיך לדבר איתי. נמאס לי ואני כבר לא עונה לו. בכל העולם יושבים אנשים משועממים שמחפשים חברה בכל מיני דרכים.  מזמן לא כתבתי, הייתי מספרת לעצמי שאני עסוקה. אבל עכשיו אני כבר לא יכולה להשתמש בתרוץ הזה. אני מסוגרת בבית כמו כולם. ובכל זאת אני עדיין מרגישה שאין לי זמן. אז איך בכל זאת אין לי זמן? זהו. שאין לי זמן.... אם מקודם הייתי רצה לבריכה, לחוג ריקודי עם, לפגישת קבוצת הטלוויזיה, לפגישות עם חברות, לסרטים, להצגות וגם לצילומים, עכשיו כל זה איננו. אז מה יש? אינסוף של אפשרויות. כל גוף שמכבד את עצמו, נותן דרך האינטרנט משהו חינם. אולי כדי שלא נשכח אותם, מתוך תרומה אמיתית לציבור, מתוך סולידריות, או כל סיבה אחרת. אינסוף הצעות. הסינמטק שאני מנויה בו נותן כל יום סרט. בדרך כלל הסינמטק הזה פעיל רק מרביעי עד שבת. עכשיו כל יום לפחות סרט אחד, הרבה פעמים שניים. המדריך של ההתעמלות בבריכה נותן שיעורי התעמלות דרך זום שלוש פעמים בשבוע. איזה כיף. מועדון הגימלאים נותן כל יום תכנית מלאה דרך הפייסבוק. הרצאות, התעמלות