זה הבלוג של אסתי

לפני מה שאכתוב אני חייבת    להקדים ולומר שמה שהחמ"ס עשו לנו זה זוועה איומה שאין לתאר אותה, שהיא לא אנושית ומזעזעת. עם כל זאת ראיתי ביוטיוב סרטונים של מה שקורה עכשיו ברצועת עזה וחשכו עיני. מאות אלפי נשים וילדים בפאניקה גמורה בורחים מבתיהם. הצבא שלנו זרק פתקים שאומרים לאזרחים לעבור דרומה, אבל לא ברור לאן, פשוט תברחו. לפי מה שמדווח מיליון אזרחים איבדו את בתיהם. שלשום היה מספר של 1300 בתים מפוצצים, בינתיים כנראה שיש יותר. דווח על 2700 הרוגים, בינתיים אולי יש עוד. סגרנו להם את המים ואת החשמל. שיגוועו בצמא? אסון הומני נורא. אנחנו גרמנו ועוד ממשיכים. זה כבר מעבר לנקמה, מעבר להרתעה, מעבר לנסות לחסל את החמ"ס, זה מה שקורה לאזרחים. אני לא יכולה לסבול את זה. זה יותר מדי נורא. זו אכזריות איומה. ואצלינו בטלוויזיה עד כמה שראיתי אין כמעט כלום מזה. סטרילי. וקרעי אמר שמי שצורך באינטרנט חומר של האויב צפוי לשנה מאסר. יתכן שיאסרו אותי על הפוסט הזה. יתכן שאתם תכעסו עלי על הפוסט הזה. תגידו שאין ברירה. תגידו שחייבים לחסל את החמ"ס. לא בא לי אפילו להתווכח על זה. אני לא חושבת שזה נכון, אבל אפילו א

לא בא לי לכתוב על המצב הנורא. כל כך נורא שאני לא מסוגלת לכתוב. אז צריך איזו בריחה, והבלוג מצויין לשם כך. אז הנושא, חברויות ממזמן.  יש לי חברות משלבים שונים בחיים.  יש לי חברה מהתיכון. בשלב מסוים התנתקנו, אבל מצאתי אותה ברשת ומאז אנחנו בקשר. אבל היא גרה באנגליה. היא באה לארץ מדי שנה למרות שהיא עכשיו בכסא גלגלים (פוסט פוליו), וכשהיא באה אנחנו נפגשות, וגם  ביקרתי פעם בביתה באנגליה. היינו חברות מאד טובות בזמן התיכון ומשהו מהקשר הזה נשאר למרות השנים הרבות שעברו. חברה נוספת היא מהצבא. אנחנו בקשר כל השנים, אבל לא נפגשות הרבה. אנחנו מקפידות לברך אחת את השניה כל שבת וגם לשלוח תמונות מהמשפחה מדי פעם אבל המרחק מקשה על פגישות. לפני שנתיים פגשתי במפתיע עוד חברה מהתיכון בארוע שבו נכחו חברה שלי וחברה שלה, ולמרות שלא התראינו שנים רבות רבות, הצלחנו להכיר אחת את השניה. מאז אנחנו בקשר רציף, מבקרות עם המשפחות ומדברות הרבה. אני מרגישה שיש משהו בכך ששתינו באנו מאותו הכפר (חיפה, הכרמל) ומשהו במנטליות נשאר אצל שתינו למרות ששתינו עזבנו את חיפה מזמן.  מאידך, חברה נוספת מהתיכון שחידשתי איתה קשר, לא הצלחנו לשמור

  בילדותי שנאתי ספורט. אחותי הצטיינה בספורט ואני הרגשתי שכל זה לא בשבילי. רציתי ללמוד בלט אבל אמא שלי החליטה לרשום אותי לחוג התעמלות ושם ראיתי את אחותי עושה עמידת ידים בקלות, ואת עצמי לא מסוגלת להרים את הרגלים בכלל. אני עדיין לא אוהבת ספורט אבל אני מבינה שזה חשוב, במיוחד כשהתחילו כאבי גב. כשהתגייסתי ונודע לי שיש לי עקמת, הרופא שאל אם הגב כואב? עניתי שלא והוא אמר שאני לא צריכה לדאוג, מתי שהוא זה יכאב. זה קרה כמובן. התחלתי כל מיני סוגי התעמלות, מחשבת הגוף, פילטיס וכו'.אני מאד אוהבת שחיה וכל פעילות במים ומאד נהניתי מהתעמלות במים. אני גם נהנית מהליכה במיוחד בשעות המאוחרות בערב כי העייפות עוזרת לי לישון. בשלב כלשהו כאשר הגב בכל זאת הציק קיבלתי מפיזיותרפיסט סדרת תרגילי התעמלות עליהם אני לא מוותרת כמעט כל יום. אבל לאחרונה אחרי הקורונה והפוסט קורונה, אחרי ששברתי חוליה בגב, ואין מה לעשות, גם הזדקנתי, הכושר שלי ירד באופן תלול ואני כמעט לא מסוגלת לעשות כלום. אני עדיין מתעמלת בבית את אותם תרגילים, אני עושה הליכות אבל מאד מאד קצרות, ואני עושה פלדנקרייז.  אני מאד מקווה שאוכל לחזור לכושר שהייתי,

  דבר ראשון שעלי לספר הוא על מורים נהדרים שהיו לי ושינו את החיים שלי. ראשונה המורה לביולוגיה, נעמיצ'קה. דמות שהשפיעה רבות עלי ועל רבים מתלמידיה לדורותיהם. היא גרמה לתלמידים שלה להתלהב מהלימודים, לרצות לבלות שעות נוספות במעבדה, להתבונן בטבע כל הזמן, לנסות למצוא משהו מעניין להביא לכיתה. כי מה שהיינו מביאים לכיתה, היינו לומדים עליו. לא הייתה תכנית לימודים. נעמיצ'קה לא האמינה בשיטת המגירות, לגמור נושא ולהכניס למגירה. לא. היינו צריכים בכל עת לדעת הכל. כל בחינה הייתה כמו בחינת בגרות, כי בכל בחינה היא הייתה שואלת על הכל. להשוות את מערכת העיכול של הזבוב והפיל, כך למשל. היינו צריכים לדעת את כל השמות הלטיניים של הצמחים.  רוב התלמידים שלה המשיכו ללמוד ביולוגיה, כימיה או רפואה. התלמידים שלה לא שכחו אותה והיו מגיעים מהצבא ומהלימודים, נכנסים לכיתה והיא הייתה זוכרת את כולם. אפשר לכתוב עליה הרבה. לא אהבתי את לימודי הספרות. הרגשתי, כפי שכתבו עוד אחרים כאן, שעדיף לי לקרוא וליהנות מספר ולא לנתח אותו עד אובדן כל כיף ממנו. גם באנגלית היה מורה נהדר. הרדוף. אני עדיין זוכרת סיפורים ושירים שלמדתי איתו.

  אני שוכבת במיטה. יש לי כאבים אבל פחות ממה שהיו. כשהייתי בבית החולים נתנו לי 12 כדורים משככי כאבים ביום. עכשיו בבית אני לוקחת רק 2 ביום. יש לי שבר בחוליה בגב. נתנו לי חגורה שמחזיקה את הגב, פלסטיק קשוח מסביב לגוף. אי אפשר להתכופף, אי אפשר להטות את הגוף. עלי ללבוש את החגורה כל עוד איני במיטה. אני זקוקה לעזרה מבעלי לכל דבר קטן. אפילו אם נופלת לי חתיכת טישו אני לא יכולה להרים אותה בעצמי. אני שונאת לבקש מהבעל שלי "בוא בבקשה ותרים מה שנפל לי מהיד" אבל אין לי ברירה. אני יודעת שגם לו קשה. בעצם, קשה לו בעיקר בגלל העובדה שהוא זה שגרם לשבירת החוליה. הוא ישב ליד ההגה ואני קשרתי את הנכדה בכסא האחורי ועמדתי לעבור למושב הקדמי. רגל אחת הייתה באוטו והשנייה מחוץ לאוטו כשהדלת פתוחה. בעלי טוען שהוא הבין שאני יושבת מאחור ושכבר שמתי על עצמי את הרצועה וכבר סגרתי את הדלת. אבל הוא לא הסתכל ופשוט התחיל לנסוע. אני עפתי החוצה בכוח וחטפתי מכה חזקה. הגעתי לבית החולים ושם קבעו שיש שבר בחוליה. כשחזרנו מבית החולים היה צריך לדווח על התאונה לחברת הביטוח ולמשטרה. ראיתי שבעלי משתהה ולא ניגש למשטרה לדווח

  הייתי גרושה כבר ארבע שנים וגם נפרדתי מחבר. הייתי לבד. גרתי בשכירות בבית קטן ישן והילדים היו אצלי לסרוגין עם האקס. אמא שלי היתה מאושפזת במצב קשה אחרי ניתוח שלא ידענו איך תצא ממנו, התכוונתי לנסוע אליה באותו יום אבל אז אחותי התקשרה וסיפרה שאמי נפטרה. אני גרתי ברעננה אבל אמי ואחי גרו בחיפה. הם אמרו שיחכו לי ללוויה אבל שאצא מיד. הודעתי לאקס ולילדים שאני נוסעת לחיפה ויצאתי מיד. אמי הייתה כבר מאד מבוגרת ולא נשארו לה הרבה חברים והלוויה הייתה קטנה ומצומצמת. במודעת האבל אח שלי כתב שהשבעה תתקים אצלו בדירה. נסעתי אתו אל ביתו. ישבנו כמה שעות. רק אשה אחת הגיעה. בכל הזמן הזה גיסתי לא הציעה לא אוכל ולא שתיה למרות שלא אכלתי מאז הבוקר.  כשהגיע הערב כלתי שאלה מה אני מתכוונת לעשות ואמרתי לה שאם אפשר אשאר שם לישון. היא אמרה שאין לה אוכל בבית. פתחה את המקרר להראות לי שהוא ריק, והציעה שאסע הביתה. אף פעם היא לא הייתה נחמדה אלי, ולא עלה בדעתה להיות נחמדה עכשיו. קמתי, ונסעתי הביתה. הגעתי לבית ריק. לא רציתי לקרוא לילדים. העדפתי להיות לבד. הם לא ידעו שחזרתי וזה התאים לי. רציתי להיות בשקט. אבל אחרי יומיים שבהם י