זה הבלוג של אסתי

לשרביט בנושא מכשירים חשמליים של פעם . ההורים שלי הגיעו לארץ בשנות השלושים מארה"ב, ואבא שלי הצליח איכשהו ליבא משם כמה מכשירים חשמליים. אני זוכרת בילדות המוקדמת שלי, שנות החמישים, שהיה לנו פרימוס ופתיליה, אבל בהמשך היה לנו כבר מקרר חשמלי, תנור חשמלי עם כיריים חשמליות וגם מכונת כביסה.  מכונת הכביסה הייתה ממש כמו זו בתמונה. בתוך הדוד היה אביזר שהסתובב והיה צריך להכניס למכונה סבון כביסה מגורר על פומפיה, ואחרי שהאביזר סיים להסתובב, היה צריך להעביר את הכביסה דרך הגלגלים לכיור ליד, לשטוף, ואחר כך להעביר שוב כדי ליבש. לא מצאתי תמונות של התנור ושל המקרר. אני זוכרת שהיה מחלק קרח שהגיע לשכונה וקשר את החמור שלו לעמוד החשמל וחילק קרח לשכנים. אבל לנו היה מקרר מאז שאני זוכרת את עצמי. בטוח השתמשנו בהמון חשמל, אבל ההורים שלי הרגישו את עצמם 'אמריקאים' וזה התאים להם. כאשר התחתנתי הייתה לנו מכונת כביסה שהייתה בזמן הסחיטה 'מטיילת' בבית.       

https://hot-membposts.blogspot.com/2026/01/blog-post_16.html הייתי רוצה לפגוש את ההורים שלי עכשיו. אבא שלי נפטר כשהייתי בת 21 ובשנה האחרונה לחייו הוא היה חולה בסרטן. כפי שהיה אז, היה אסור לנו להזכיר את המילה, ואסור היה להראות לו שאנחנו יודעים. זה היה כל כך נורא בשבילי כי פחדתי שהוא יראה על הפנים שלי שאני יודעת, ולכן נמנעתי כמעט להכנס לחדר שלו כאשר שכב שם, ונמנעתי כמעט להביט לו בעיניים ולדבר איתו. בשלב מסויים אמא שלי החליטה לשלוח אותו לארה"ב כי שם היה לו בן ושם אולי ידעו איך לטפל בו. מה שקרה זה שהוא מת שם מבלי שבכלל יכולתי לדבר איתו. ביום האחרון לפני שהוא נסע הוא אמר לי שהוא יודע שיחזירו אותו בארון, ואני פשוט לא ידעתי איך להגיב. תמיד הייתי מאד קרובה אליו והייתי היחידה לה הוא אמר את הדבר הזה. במשך כמה שנים אחר כך הייתי חולמת שאני נגשת אליו ומדברת איתו. זה היה מזמן מזמן. אילו הייתי יכולה עכשיו לספר לו כל מה שעובר עלי, ולשמוע ממנו דברים חכמים כמו שתמיד שמעתי ממנו.  אילו. אמא שלי נפטרה כאשר כבר הייתי יותר מבוגרת, אבל איתה מעולם לא היה לי קשר קרוב. היא הייתה סגורה וקשה ופחדתי ממנה. אולי...

  כאשר עבדתי במעבדה בתל השומר, החדרים היו מחולקים לא לפי הנושא שבו עבדו, אלא לפי תחושת הקור או החום של העובדים. כך התקבצו לחדר אחד כל אלו שאהבו מזגן חזק וקור שאני לא יכולתי לשאת, והתקבצו יחד אלו שאהבו שיהיה להם חם, וכל הדרגות ביניהם. בבית יש גם אצלינו הבדלים. אני בדרך כלל מעדיפה שלא יהיה קר מדי, בעוד בן הזוג מעדיף קר יותר. מכיוון שגם אנחנו ישנים בחדרים נפרדים, כי בן הזוג קם ממש מוקדם ואני ממש מאחרת לקום, זה מסתדר טוב גם עם המזגן בלילה. אצלי מזגן תקרה מספיק, אלא אם יש לילות מאד חמים. שמתי לב שבדרך כלל גברים מעדיפים שיהיה יותר קר, אבל כפי שקראתי אצל טליק, זה לא המקרה. ובסך הכל כמה טוב שיש מזגן. קשה לחיות בארץ שלנו בלי מזגן. כשהייתי ילדה וכמובן שלא היה מזגן בשום מקום, התרגלנו לחיות בלי מזגן, ורוב הזמן לא הייתה שום בעיה. בימים של חמסין קשה אמא שלי הייתה שופכת מים על הרצפה ותולה סדין רטוב על הפתחים של הדלתות.  יש לי יומן שכתבה סבתא שלי בשנת 1935 כאשר באה מארה"ב לבקר את אמא שלי שגרה בחיפה. היא מתארת חמסין קשה, ובנוסף לכך הייתה הפסקת מים. היא כתבה שאם המצב ימשיך, לא נראה שהיא תמ...

  נושא השינה  הוא נושא בעייתי אצלי אני מאד אוהבת לישון. אחרי שינה טובה אני במיטבי, וכשאני לא ישנה מספיק, אני לא מתפקדת כמו שצריך. שינה טובה מבחינתי היא צורך קיומי, והיא צריכה להיות לפחות שבע שעות. זכור לי סיפור שקראתי מזמן והשאיר עלי רושם. סיפור על מלך שהתקשה להרדם. שמו לו את הסדינים והכריות הכי רכים שיש, נתנו לו לאכול את המטעמים הכי עדינים שיש, ניגנו לו מנגינות שקטות מרגיעות. כלום לא עזר. ואז הגיע לארמון איש עני לבוש סחבות וביקש לדבר עם המלך. בהתחלה לא רצו לתת לו אבל אחר כך הבינו שכאשר אין ברירה צריך לנסות הכל.  האיש אמר למלך לבוא אחריו. הם הגיעו לצריף הדל של האיש. האיש נתן למלך קילשון מגל וביקש ממנו להצטרף למשפחה בעבודתם בשדה. בסוף היום הם חזרו לצריף, האיש נתן למלך לאכול לחם גס, והכין לו מקום לישון על הריצפה.  כמובן שהמלך ישן שינה מצויינת כפי שלא ישן בחייו. מסקנה ברורה. מי שרוצה לישון צריך להיות קודם כל עייף. אז עם המסקנה הזאת בראש שלי, אני יוצאת להליכה בשעה עשר בערב. הדבר גם משתלב היטב עם השעות הקרירות יותר.  בדרך כלל זה עוזר, אבל לפעמים בכל זאת אני לא נרדמת....

  מה עכשיו? לי ברור שדברים טובים לא מחכים לנו מעבר לפינה. כנראה שנכנס לסבב של נקמות שלהם ונקמות שלנו, ועוד מלחמות ועוד הרס. אני לא זוכרת מי אמר שמדינות נעלמות לא במלחמות אלא בעיקר בגלל הרס פנימי ונראה שגם זה מה שמתרחש פה עכשיו. אז איזה מסקנות אישיות אני מוציאה מהמצב? בגיל המבוגר שלי אין טעם לעבור לשום מקום אחר. אני גם לא מסוגלת לראות את עצמי במקום אחר. אמא שלי נולדה באנגליה, בגיל 16 היגרה עם משפחתה לארה"ב. שם היא השתתפתה בטקס של קריעת הדרכון האנגלי וקבלת אזרחות אמריקאית. כאשר היא עלתה לפלסטינה ב1932היא עשתה אותו הדבר רק בלי טקס. כשקמה מדינת ישראל היא קרעה את הדרכון האמריקאי וקיבלה אזרחות ישראלית. אחרי שנים רבות, פנו אליה בשאלה שמא התחרטה ובכל זאת היא רוצה להחזיק בדרכון האמריקאי והיא ענתה שהיא ציונית ואין לה שום רצון לחיות בשום מקום אחר. גם אבא שלי בא לארץ מארה"ב, ואח שלי מהנישואים הקודמים של אבא שלי חי עדיין בניו יורק. בשנות השבעים של המאה הקודמת ביקשתי ממנו לסדר לי גרין קארד והוא סידר לי, לבעלי ולבן הקטן. נסענו לארה"ב, גרנו אצל אחי, והתברר לי שאני לא אוהבת את ארה"ב...

לשרביט לפני מספר שנים הייתה סדרה שנקרא 'אויבים' ובאחד מפרקי הסדרה דיברו על חמינאי. חזרתי לצפות בפרק הזה. למדתי שחמינאי הוא אדם נחוש וכאשר הוא מתביית על משהו הוא לא מרפה. סגרת את הדלת, יכנס מהחלון, סגרת את החלון, ימצא איך להכנס. ברור שהוא נחוש להשמיד אותנו. ברור שהוא לא ירפה.  אותי זה מאד מפחיד. כאשר מדברים על שינוי המשטר שם, פעולות היסטוריות, וניצחון ענק שלנו ושל ארה"ב, אני מטילה ספק. אולי אני פסימית, אבל אני חוזה המשך של ההתקפות עלינו לאורך תקופה מאד ארוכה. פרושו של דבר, שיבוש רציני של החיים פה, ואובדן חיי אדם. כל עוד יש טילים במשך שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, המדינה עדיין תשרוד. אבל כאשר ואם יהיה יותר מזה, אני לא רואה איך נשרוד.  איך התעופה האזרחית תוכל לחזור? אל על יקים מסוף בלרנקה? איך ניבא מזון שלא נמצא פה? אני לא מאמינה שחמינאי ירצה לחתום על איזה חוזה שהוא. אני לא רואה איך אנחנו מתכוונים לטווח רחוק.  הלוואי שאתבדה.