זה הבלוג של אסתי

לשרביט לפני מספר שנים הייתה סדרה שנקרא 'אויבים' ובאחד מפרקי הסדרה דיברו על חמינאי. חזרתי לצפות בפרק הזה. למדתי שחמינאי הוא אדם נחוש וכאשר הוא מתביית על משהו הוא לא מרפה. סגרת את הדלת, יכנס מהחלון, סגרת את החלון, ימצא איך להכנס. ברור שהוא נחוש להשמיד אותנו. ברור שהוא לא ירפה.  אותי זה מאד מפחיד. כאשר מדברים על שינוי המשטר שם, פעולות היסטוריות, וניצחון ענק שלנו ושל ארה"ב, אני מטילה ספק. אולי אני פסימית, אבל אני חוזה המשך של ההתקפות עלינו לאורך תקופה מאד ארוכה. פרושו של דבר, שיבוש רציני של החיים פה, ואובדן חיי אדם. כל עוד יש טילים במשך שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, המדינה עדיין תשרוד. אבל כאשר ואם יהיה יותר מזה, אני לא רואה איך נשרוד.  איך התעופה האזרחית תוכל לחזור? אל על יקים מסוף בלרנקה? איך ניבא מזון שלא נמצא פה? אני לא מאמינה שחמינאי ירצה לחתום על איזה חוזה שהוא. אני לא רואה איך אנחנו מתכוונים לטווח רחוק.  הלוואי שאתבדה.

  למדור החם ספרים אני קוראת הרבה וכאשר אני קוראת אני שקועה כולי בספר ומתנתקת לגמרי ממה שקורה סביבי. פעמים רבות אני שוכחת שיש לי פגישה כלשהי וכשאני מפסיקה לקרוא לפעמים אני פשוט לא יודעת איפה אני בדיוק. היו תקופות שהייתי טרודה או לחוצה וקראתי פחות, אבל כשהתפניתי מיד חזרתי לקריאה. אני אוהבת סרטים ולשבת באולם חשוך בקולנוע ולצפות בסרט גם יכול לנתק אותי לגמרי מהסביבה. אבל ספר זה משהו שלא נגמר בשעה וחצי, אלא משהו שאני חיה איתו לאורך זמן ואני יכולה להזדהות עם הגיבור/ה ולהרגיש שאני חיה את החיים שלהם. אני לא אוהבת ספרי מלחמה, שואה, מדע בדיוני או פנטזיה. אני אוהבת עלילה מהחיים, משהו שאני יכולה להרגיש שהספר מדבר על החיים שלי. גם הסרטים שאני אוהבת שייכים לסוגה הזו.  בתקופה האחרונה עם המלחמה, החטופים, ההפיכה המשטרית וכל מה שקורה עכשיו, אני זקוקה לאסקפיזם, לבריחה מהמציאות, ולמשהו נחמד שיעשה לי טוב על הלב. עדיין בתחום חיי היומיום פחות או יותר. בפייסבוק ביקשתי מקוראים שימליצו לי על ספרים כאלו. כשהגיע שבוע הספר קניתי חמישה ספרים נחמדים כאלו לפי המלצתם. רובם היו סוג של קיטש, מלאכותיים ושטחיים....

  עד לפני כמה שנים, הייתי מכורה לשוקולד. לא יכולתי לאכול חתיכה אחת או אפילו שורה אחת, הרגשתי דחף עצום לאכול עוד ועוד. הבנתי שאני ממש מכורה. השוקולד שולט בי ואני לא שולטת בו. מה שידעתי על התמכרויות זה שכדי להגמל צריך להפסיק לגמרי את אכילת השוקולד. אין באמצע. אז בערך לפני שבע שנים הפסקתי לגמרי. שוקולד חום או לבן, קקאו, עוגות, עוגיות, פרלינים, גלידות, הכל. אחרי תקופה קצרה כבר לא הרגשתי יותר רצון לאכול שוקולד. יכולתי להריח ולא בא לי לאכול. אני גם יודעת שברגע שאתפתה אפילו לחתיכה קטנטונת ואשבור את הגמילה, לא אוכל לחזור. אני מאד מרוצה מהדבר כי זה גם עוזר בשמירה על המשקל. רוב העוגות שמציעים לי באירוח אלה עוגות שוקולד, כך שממש קל לא להתפתות. אני לא חושבת שכיום אני מכורה לאיזה דבר שהוא. יש לי הרגלים שאני שומרת עליהם בדבקות, אבל אני לא חושבת שאלה התמכרויות. אני אוהבת לצאת להליכה בשעה עשר בערב כי אז אני חוזרת עייפה וקל לי להרדם. גם שעות האכילה אצלינו בבית פחות או יותר קבועות. 

  בעשרים השנה האחרונות יצאתי לפנסיה והחיים שלי השתנו מהקצה לקצה. יותר משלושים שנה עבדתי כמיקרוביולוגית. העולם שלי היה העולם הנראה במיקרוסקופ. והנה יצאתי לעולם הרחב ומצאתי שלל דברים שעניינו אותי, למדתי, התפתחתי והפכתי לאדם אחר. גם לאורך תקופת עבודתי עסקתי קצת בציור, ויכולתי להמשיך ולפתח את הנושא, אבל רציתי לנסות עוד דברים. הלכתי לסדנאות כתיבה ונהניתי, והדבר שהכי אהבתי היה הטלוויזיה הקהילתית. למדתי לצלם, לביים ולערוך. עשיתי סרטים קצרים, מכמה דקות ועד חצי שעה. סרט אחד שעשיתי הוקרן בסינמטק הרצליה, וגם זכיתי בתחרות מטעם סינמטק הרצליה לסרטים קצרים. הטלוויזיה שינתה אותי מאדם שעיסוקו מוגבל במקום ובסביבה החברתית, לאדם סקרן ופתוח לעולם. אם משהו עניין אותי, הייתי מנסה לבקש ראיון אצל אדם שיכול לספר על העניין הזה, ופעמים רבות הצלחתי. זה פתח אותי לנושאים שקודם לא היה עולה בדעתי ללמוד. זה היה כל העולם שלי עד לפני כחודשיים. אז הוחלט ממשרד התקשורת לקצץ את התקציבים לקבוצות הטלוויזיה וגם עיריית תל אביב החליטה לא להמשיך לתקצב, וכך נזרקתי לחלל שוב. אבל ידעתי שכאשר דלת אחת נסגרת, נפתחות אחרות. אני לומדת...

בחירת המקצוע שלי נעשתה תחת השפעה חזקה מאד של המורה לביולוגיה במגמה. (בעצם, גם העובדה שהגעתי למגמה הביולוגית נבעה ממורה למתמטיקה בכיתה י' שהוריד לי את הבטחון העצמי וגרם לי לחשוש ללכת למגמה הריאלית.) המורה לביולוגיה הייתה אדם מאד מיוחד ששווה לי לכתוב פוסט רק עליה. היא הייתה אישיות שהשפיעה מאד על התלמידים שלה. היו הרבה תלמידים שסיימו את הלימודים לפני כמה שנים והיו בצבא, או אחרי הצבא, ובאו לבקר אותה בשיעור שלנו וסיפרו על כמה היא השפיעה עליהם. בפגישת מחזור שלנו שהייתה כעשר שנים לאחר התיכון, התברר שכמעט כל הכיתה הלכו ללמוד ביולוגיה ורפואה. אחד שהלך ללמוד גרפיקה סיפר שהיתה לו התלבטות קשה בין המורה שאמרה לו שגרפיקה זה לא מקצוע, ובין אבא שלו שאמר לו שזה מה שהכי מתאים לו.  אני לא התלבטתי ולמדתי ביולוגיה כמו כולם. עבדתי במעבדה עד שיצאתי לפנסיה. בשנה השלישית ללימודים היה אפשר להשתתף בקורס צילום במרתף הבניין של הכימיה. למדנו לפתח ולהדפיס תמונות. כשסיימתי את התואר אמרתי שהקורס שהכי נהניתי ממנו בלימודים שלי היה הצילום. חבל שלא הקשבתי לעצמי. חשבתי שצילום זה לא מקצוע. קשה למצוא עבודה בצילום, זה רק ...