זה הבלוג של אסתי

  גדלתי בבית שהיה בהחלט מעל לממוצע מבחינה כלכלית. ההורים שלי היו ותיקים בארץ, לאבי היתה סוכנות ביטוח וקהל לקוחות גדול. אמי הייתה עקרת בית וגם החזיקה עוזרת. כבר בשנות החמישים למאה הקודמת היה לנו מקרר כאשר עדיין היה מחלק קרח שחילק לשכנים, והייתה לנו מכונת כביסה בדגם מוזר כאשר אצל החברות שלי עדיין כיבסו הכל ביד. אבל ההורים שלי היו חסכנים עד גבול קמצנים ולא הייתה שום תחושת רווחה בבית. לא קיבלתי שום בגד חדש עד שהוכחתי שהקודם או נקרע או קטן עלי. כמובן לא שום תכשיט או משהו אחר לא חיוני. קראתי את האסופית והזדהיתי איתה עם הרצון הלא ממומש לשמלה עם שרוולים תפוחים. לפחות מתיו, ה'אב המאמץ' שלה הבין אותה וקנה לה. אבא שלי לא קנה. אני רציתי תחתית מתחת לחצאית שתנפח אותה כפי שהיה נהוג אז. אבל לא קיבלתי. היה לי יומן ובו רשמתי את כל הדברים שחלמתי עליהם ומעולם לא קיבלתי. לאמא שלי היה פתגם שהייתה חוזרת עליו, אינני זוכרת מי המקור: אם ההכנסה שלך דולר וההוצאות שלך 99 סנט גורלך אושר ועושר, אם ההכנסה שלך דולר וההוצאות שלך דולר וסנט, גורלך רע ומר. בסופו של דבר יצאתי גם אני קמצנית\חסכנית. תמיד דואגת לא להו

  עניין התגובות של האנשים לחורף ולקיץ הוא עניין אכן מוזר. אני אישה של חורף ואני לא מסוגלת בכלל להבין איך אפשר לאהוב את הקיץ. בחורף כשקר אפשר להתעטף בסוודר, מעיל, מה שרוצים. בקיץ אפשר להוריד את העור? הלוא אי אפשר לשהות דקה אחת בחום הנורא הזה שבחוץ... כל היום סגורים בבית עם המזגן... ואם כבר מדובר במזגן, יש מקומות שבהם החליטו פשוט להקפיא אנשים וכנראה שהחום עלה להם לראש עד שהם כבר שכחו איזו טמפרטורה נעימה לגוף... נולדתי וגדלתי בחיפה בכרמל בתקופה שבה לא היו שום מזגנים. לא בבית, לא בבית הספר, לא באוטובוסים ולא באולמות הקולנוע. מקסימום פתחו את הגג בקיץ... אבל לא היה מאד חם חוץ מבתקופת החמסינים. אז אמא שלי הייתה תולה סדינים רטובים על פתחי הדלתות ושפכה מים על הרצפה. גם עכשיו אחי שגר בכרמל לא מדליק את המזגן עד לצהריים כי שם באמת לא כל כך חם.  אבל כשעברתי לגור במרכז הקייצים הפכו להיות מכה. עכשיו עם ההתחממות הגלובלית זה נעשה ממש בלתי נסבל. עכשיו לשמש יש חוצפה לחמם אפילו בחודשי הסתיו והאביב. אי אפשר לברוח ממנה. היא מקרינה מלמעלה ואני מחכה כבר שיגיע החורף ונוכל להפטר ממנה קצת... בחורף אני אוהבת לטיי