זה הבלוג של אסתי

לפני מה שאכתוב אני חייבת    להקדים ולומר שמה שהחמ"ס עשו לנו זה זוועה איומה שאין לתאר אותה, שהיא לא אנושית ומזעזעת. עם כל זאת ראיתי ביוטיוב סרטונים של מה שקורה עכשיו ברצועת עזה וחשכו עיני. מאות אלפי נשים וילדים בפאניקה גמורה בורחים מבתיהם. הצבא שלנו זרק פתקים שאומרים לאזרחים לעבור דרומה, אבל לא ברור לאן, פשוט תברחו. לפי מה שמדווח מיליון אזרחים איבדו את בתיהם. שלשום היה מספר של 1300 בתים מפוצצים, בינתיים כנראה שיש יותר. דווח על 2700 הרוגים, בינתיים אולי יש עוד. סגרנו להם את המים ואת החשמל. שיגוועו בצמא? אסון הומני נורא. אנחנו גרמנו ועוד ממשיכים. זה כבר מעבר לנקמה, מעבר להרתעה, מעבר לנסות לחסל את החמ"ס, זה מה שקורה לאזרחים. אני לא יכולה לסבול את זה. זה יותר מדי נורא. זו אכזריות איומה. ואצלינו בטלוויזיה עד כמה שראיתי אין כמעט כלום מזה. סטרילי. וקרעי אמר שמי שצורך באינטרנט חומר של האויב צפוי לשנה מאסר. יתכן שיאסרו אותי על הפוסט הזה. יתכן שאתם תכעסו עלי על הפוסט הזה. תגידו שאין ברירה. תגידו שחייבים לחסל את החמ"ס. לא בא לי אפילו להתווכח על זה. אני לא חושבת שזה נכון, אבל אפילו א

לא בא לי לכתוב על המצב הנורא. כל כך נורא שאני לא מסוגלת לכתוב. אז צריך איזו בריחה, והבלוג מצויין לשם כך. אז הנושא, חברויות ממזמן.  יש לי חברות משלבים שונים בחיים.  יש לי חברה מהתיכון. בשלב מסוים התנתקנו, אבל מצאתי אותה ברשת ומאז אנחנו בקשר. אבל היא גרה באנגליה. היא באה לארץ מדי שנה למרות שהיא עכשיו בכסא גלגלים (פוסט פוליו), וכשהיא באה אנחנו נפגשות, וגם  ביקרתי פעם בביתה באנגליה. היינו חברות מאד טובות בזמן התיכון ומשהו מהקשר הזה נשאר למרות השנים הרבות שעברו. חברה נוספת היא מהצבא. אנחנו בקשר כל השנים, אבל לא נפגשות הרבה. אנחנו מקפידות לברך אחת את השניה כל שבת וגם לשלוח תמונות מהמשפחה מדי פעם אבל המרחק מקשה על פגישות. לפני שנתיים פגשתי במפתיע עוד חברה מהתיכון בארוע שבו נכחו חברה שלי וחברה שלה, ולמרות שלא התראינו שנים רבות רבות, הצלחנו להכיר אחת את השניה. מאז אנחנו בקשר רציף, מבקרות עם המשפחות ומדברות הרבה. אני מרגישה שיש משהו בכך ששתינו באנו מאותו הכפר (חיפה, הכרמל) ומשהו במנטליות נשאר אצל שתינו למרות ששתינו עזבנו את חיפה מזמן.  מאידך, חברה נוספת מהתיכון שחידשתי איתה קשר, לא הצלחנו לשמור