זה הבלוג של אסתי

בסרטים הדוקומנטריים שאני עושה אני משתדלת מאד שהאנשים שאני עושה עליהם את הסרט יהיו מרוצים כשיראו אותו. אני לא אוהבת להרגיש שאני מנצלת אנשים כדי שיהיה לי סרט. אני רוצה להיות כמה שיותר רגישה ומכבדת.  למרות זאת קרה לי מקרה שלא הייתי רוצה שיחזור. עשיתי סרט על בחור צעיר מאד מוכשר שכותב שירה מצויינת. חדה, כואבת, מדויקת, נוגעת ישר בבטן ובלב. צילמתי אותו קורא משיריו ושלחתי את הסרט לטלוויזיה הקהילתית כמו תמיד. כששאלתי את הבחור אם אהב את הסרט הוא אמר שכן, הוא אהב, אבל אמא שלו מאד התביישה בסרט ולא הייתה מוכנה שאף אחד מהקרובים יראה אותו. הצטערתי שבכלל עשיתי את הסרט הזה. מאז אני מאד נזהרת. אבל הדבר מצריך אינסוף בלבולי מח. קורה כל הזמן שאנשים, ונשים במיוחד מתלוננים על הקמט בפנים שנראה יותר מדי, על הבטן הגדולה שמצולמת מזוית לא מחמיאה וכו'. אנשים לא ממש יודעים איך הם נראים. מכירים את עצמם מהזווית של הראי שעושים לו פרצופים.  ולי יש סבלנות. מתקנת שוב ושוב. זה חשוב לי שיצאו מרוצים. לא שווה מבחינתי לעשות סרט אם אפילו מישהו אחד יפגע. יש גם בעיה שאני רוצה שלסרטים שאני עושה תהיה משמעות, שלא רק יל...

אמא שלי עלתה לארץ מניו יורק בשנת 1932. בשנת 1935 אמא שלה, סבתא שלי, באה לבקר אותה ושהתה כאן כחצי שנה. סבתא שלי כתבה יומן מדי כמה ימים והדפיסה אותו במכונת כתיבה, באנגלית כמובן. לאחרונה קראתי שוב את היומן ואני רוצה לעשות סרטון על היומן עם צילומים שאמא שלי צילמה בארץ באותה תקופה. סרקתי את הצילומים ו עכשיו אני יושבת מול המחשב, מגדילה את התמונות ומסתכלת בהם. זו הרגשה משונה לחזור אחורה בזמן ולהכיר את אמא שלי כשהייתה צעירה. היא הייתה שמנמנה. בשנים שלאחר מכן היא רזתה ואני מעולם לא ראיתי אותה כפי שהיא נשקפת מהצילומים. היא מלאת אנרגיה ומלאת חיים. אני רואה אותה יושבת עם החברות שלה, מטיילת עם קבוצת המשוטטים בואדיות, שותה מתוך כד חרס,  עובדת במשרד עם הבוס הבריטי שלה. בצילום אחד היא עומדת ליד שולחן במשרד, סביבה שבעה בחורים והיא מחייכת חיוך רחב כל כך שאני בכלל לא זוכרת אותה מחייכת כך... את סבתא שלי מעולם לא ראיתי. אני נולדתי עשר שנים אחרי הביקור הזה וכמה שנים אחר כך היא נפטרה. ביומנה היא מספרת כמה היא נהנית מהביקור. היא מרגישה חופשיה, האוויר בפלסטינה בכרמל נקי כל כך שהיא ישנה נפלא, והיא אכן ...

בסוכות התנדבתי לשמור על החתולה של אחייניתי ולשם כך נסעתי לדרום תל אביב מדי יום, במשך שלושה ימים. ביום הראשון, שהיה חג, מצאתי די בקלות חניה לא רחוק מהבית של אחייניתי, אבל הבנתי שלמחרת, כנראה שזה קשה ולכן העדפתי ביום השני להחנות את הרכב ברידינג ולקחת משם אוטובוס, אבל נאלצתי להוסיף גם הליכה. ביום השלישי החלטתי לקחת רכבת. הלוא יש עכשיו תחנת רכבת חדשה לא רחוק מהבית שלי. החניתי את הרכב בתחנת הרכבת. עובד רכבת נחמד קיבל אותי בבואי לתחנה והוציא לבקשתי את הכרטיס מהמכשיר. מכיון ששכחתי בבית את הרבקו שלי, הוא אמר שעלי לשלם מחיר מלא. ביקשתי כרטיס הלוך ושוב ושילמתי שלושים שקלים. אולי כבר סיפרתי שמכיוון שטרם השלימו את הנחת פסי הרכבת מרעננה להרצליה, מרחק די קצר, לכן הרכבת נוסעת לתל אביב דרך ראש העין, סיבוב שלוקח במקום עשרים דקות, ארבעים וחמש. כשהגעתי לתחנת השלום יצאתי עם כל זרם האנשים ועליתי במדרגות הנעות. הגעתי לתוך קניון עזריאלי. לא הבנתי מדוע יציאה מתחנת רכבת מובילה לתוך קניון. זרם האנשים התפצל בתוך הקניון ולא היה לי מושג איך לצאת משם. אולי היו שלטים אבל אני לא ראיתי. שאלתי אחד העובדים. ...

האם שמעתם על בוקסרפינג? היוזם של הבוקסרפינג, רז ספקטור, חזר לארץ אחרי כמה שנים בחו"ל וחיפש חברים. הוא חשב שדרך ספרים אפשר לפגוש אנשים חדשים. הפורמט של הבוקסרפינג כולל פגישה בבית פרטי  של מארח/ת. מוזמנים  שמונה אנשים שלא הכירו קודם לכן, ומנחה. המנחה בוחר מראש נושא והאנשים מתבקשים להביא קטע ספרותי או שניים באותו נושא. נהוג גם להביא קצת כיבוד.  הבוקסרפינג התחיל לפני כחמש שנים, ואני הצטרפתי לפני כשלוש שנים וכבר השתתפתי בעשרות סרפים. תמיד מגיעים אנשים שאוהבים לקרוא, שיש להם דעה על מה שהם קוראים, אנשים חושבים, וכמעט תמיד אנשים מאד נחמדים. הפגישות תמיד לא צפויות. אינני יודעת מי יגיע, אינני יודעת איזה קטעים יביאו, ואינני יודעת איזו דינמיקה תתפתח. לפעמים מתפתחת שיחה מאד אינטימית, לפעמים שיחה מעמיקה, לפעמים שיחה הומוריסטית. הכל אפשרי.  ההרשמה לסרפים היא דרך פייסבוק. גוף כזה צריך רשת חברתית שתשמש לדיווח, הרשמה, והעברת אינפורמציה ופייסבוק מאפשר זאת. בהתחלה היו מפגשים רק בתל אביב ובחיפה, ועכשיו יש ארגונים חדשים בערים וישובים רבים בארץ. יש ארגון בשרון ויש כארבעה, חמישה מפגשים...

כבר התאבלתי על ישרא, והנה הוא שוב חזר לחיים. היה מאד עצוב להיות בלעדיו, אבל אני יודעת שכל רגע הוא עלול לידום לנצח.  אז עדה עזרה לי לפתוח בבלוגר בלוג חדש ואני מקוה למלא אותו בפוסטים,  וכתובתו estieiniholland.blogspot.com אנא הכנסו והרשמו בהמוניכם (הלוואי והיו נשארים לי המון חברים פה, אבל כנראה שכבר לא נשארו הרבה, אז מי שיקרא, בבקשה). זה עתה חגגתי יום הולדת. פייסבוק טורח לציין זאת לכל מי שחבר שלי שם, והתוצאה היא מבול של ברכות שמצריך כמה שעות לענות לכולן. גם אני אשמה בעניין, כי כשפייסבוק מספר לי שלמי מחברי יש יומולדת, מיד אני שולחת לו ברכה, אז למה שלא יחזיר לי? מצד אחד זה נחמד, יש לזה גם יתרון שרוב החברים מסתפקים בכך ולא מתקשרים בטלפון, שזה דורש יותר זמן, וגם נעים להרגיש שכל כך הרבה אנשים חושבים עלי. אבל מצד שני זה מרגיש לי קצת מוגזם... לפי חוק טבע, ימי ההולדת שלי הם תמיד באמצע הקיץ. הייתי רוצה לחגוג תחת כיפת השמיים במקומות שאני אוהבת כמו חוף הים, או איזה דשא נעים, אבל תמיד אני חייבת לחגוג במקום ממוזג. אפילו בלילה חם ולח באוגוסט. חבל שאין לי לפעמים יומולדת באביב או בס...

הנה דרכתי פה. נסיון. נסיון. נסיון.