זה הבלוג של אסתי

אתמול הלכתי עם יריב ונועה לטייל בשדות. היה קריר ונעים, הגשם פסק והשביל היה מלא שלוליות. יריב נעל לנועה את המגפיים והיא קפצה מיד לתוך השלוליות בקריאות שמחה.  פניה הקטנים היו מלאי מרץ וערנות ולחייה הסמיקו. נראה שבכל רגע היא מגלה עוד חלק נפלא של העולם ובטוחה שהעולם מלא עוד ועוד חלקים כאלה.  יריב רץ אתה ושניהם קיפצו בין ובתוך השלוליות שמחים ועליזים. צמחי החלמית התנשאו לגובה משני צידי השביל, ופרחי החרדל קרנו באור השמש שהגיחה לרגע מבין העננים. פגשנו סוסים לבנים שרעו בשדה ויריב האכיל אותם בעלים של חרדל. נועה נבהלה מהחיות הגדולות שטרם ראתה כמותן ושלא דמו כלל לתמונות של סוסים שהכירה מהספרים.  הושטתי את ידי אליה והיא תפסה אותה, בטוחה שאגן עליה מפני החיה. שמחתי שנתנה בי אמון כי עברו רק יומיים מאז הגיעו לארץ.  יריב החזיק את ידה השנייה של נועה ודהרנו  בשביל תוך כדי שירה "סוסים נאים רצים באים כל עוד בם נשמה". הנשמה שלי נעתקה ויריב ונועה המשיכו בעוד אני עומדת רגע לנוח. האוויר היה רענן וטרי ואני נשמתי אותו עמוק לריאותי. לפתע חשתי אושר עצום כפי שלא חשתי זמן רב....

עורבים לבן שלי ולמשפחתו דירה עם חלון גדול שפונה למערב. בקיץ אחה"צ השמש מחממת מאד. כדי לגרום לקרני השמש לחזור במקום לחדור, הם התקינו חומר פלסטי על החלון שמבחוץ פועל כמו מראה. הדבר אכן עזר והבית התחמם פחות אבל בבוקר בהיר אחד, בחמש בבוקר,  התעוררו בני המשפחה לקולות של עורבים שבאו לנקר בחלון. העורבים נקרו את החומר הפלסטי וגרמו לנזק. בחוסר רצון קמו בני המשפחה לסלק את העורבים. אחרי מספר פעמים שסולקו, העורבים למדו לא לבוא מוקדם בבוקר, אבל חזרו ובאו אחרי שכל בני הבית יצאו לעבודתם וללימודיהם. באו והמשיכו לנקר. מה עושים לגרש עורבים? מה לא עושים לגרש עורבים? הם ניסו הכל. רשתות מתכת, דוקרנים, בובה דמויית עורב, דיסקיות מנצנצות, יריעות ברזנט וכל עצה שיכלו לקבל.  באתי בוקר אחד לצלם את העורבים כדי להכין כתבה בנושא. מכיון שמבפנים הדירה העורבים לא יכולים לראות כי השכבה אטומה, יכולתי לצלם אותם בפעולתם. כדי ללמוד יותר על העורבים התסתכלתי בגוגל ומצאתי שיש עמותה שנקראת "עורב אוהב". התקשרתי ליו"ר העמותה והיא סיפרה לי שהעמותה כוללת בעצם את עצמה ואולי כמה עוזרים מדי פעם, וגם ...

שמעתי הרצאה של אנאבלה שקד, שמתמחה בשיטת אדלר ונושא ההרצאה הוא המערך המשפחתי. המערך המשפחתי הוא אחד הגורמים החשובים שמשפיעים על האישיות שלנו. הוא כולל את סדר הלידה, הפרש הגילאים, המגדר והיחסים בין האחים.  אנאבלה טוענת שבכל משפחה סבירה, ההשפעה העיקרית על האישיות שלנו היא סדר הלידה. בעולם תחרותי והשגי כמו שלנו ההורים מפעילים ציפיות מהילדים שמנסים לעמוד בציפיות אלה.  הבכורים במשפחה שעומדים מול "שוק התכונות" בוחרים לקחת לעצמם תכונות שמוערכות על ידי ההורים. אלה הם בדרך כלל אחריות, רצינות, מנהיגות. ילדים אלה יסתדרו היטב עם סמכותיות כי הם רואים בהורים אנשים שיקדמו אותם. הילד השני יכלל יקח בדרך כלל מה שהראשון לא לקח בשוק התכונות. הוא יסתדר פחות  עם סמכותיות ויהיה מרדן. כאשר נולד ילד שלישי והילד השני נעשה סנדויץ' הוא לכוד בין האח האחראי, ובין הצעיר המתוק. כשההורים רואים שהוא עצוב ומתוסכל הוא יקבל מההורים תשומת לב וכאשר ההורים מנסים להראות שהם לא מקפחים אותו הוא יבין עוד יותר שהוא בעצם מקופח. כך האמצעים הם מומחים לנושא הקיפוח ורגישים מאד לצדק. הילדים הצעירים יודעים להמיס את לב ההו...

הייתי בסיור מאורגן בבני ברק. אני יכולה להגיע לבני ברק גם בלי מדריך, אבל רציתי לשמוע מתושב המקום קצת על החיים שלהם. בשבילי החרדים הם בעיקר אנשים שלא רוצים ללכת לצבא, לא רוצים לעבוד, וחיים על חשבוננו החילוניים. בכל זאת מסקרן אותי מה החרדים חושבים על עצמם ועל החיים שלהם. באתי מתוך כוונה להקשיב, לנסות להבין, לא להתווכח, למרות שהיה לי קשה לא להתווכח. המדריך עצמו איננו חרדי טיפוסי. הוא חרדי שעובד למחייתו (מדריך קבוצות) ועוד עיסוקים שלא פרט. אמנם הוא לבוש שחור לבן וחובש כיפה, אבל ללא פאות. מן חרדי מתון כזה. הוא אמר שהוא חושב שחשוב לגשר בין חרדים לחילוניים ולכן הוא מדריך קבוצות בבני ברק. הוא לקח אותנו לסיבוב ברחובות הראשיים של העיר, נכנסנו לחנויות שונות, שמענו הסברים, ושאלנו שאלות. המדריך הסביר לנו על הטלפונים הכשרים שלהם. טלפונים חסרי דפדפנים. אלה טלפונים חובה כמו שכל חוק כשרות אחר הוא חובה. אסור כמובן לאף אחד לרכוש טלפון שאינו כשר. הוא גם לקח אותנו לחנות ספרים והראה לנו ספר לילדים שמספר על אסטרונאוטים. האסטרונאוט בתמונה לבוש כיפה. בכך יש בעיה שספר כזה יוצר. מצד אחד כל גיבור של ספר ילדים ...

בסרטים הדוקומנטריים שאני עושה אני משתדלת מאד שהאנשים שאני עושה עליהם את הסרט יהיו מרוצים כשיראו אותו. אני לא אוהבת להרגיש שאני מנצלת אנשים כדי שיהיה לי סרט. אני רוצה להיות כמה שיותר רגישה ומכבדת.  למרות זאת קרה לי מקרה שלא הייתי רוצה שיחזור. עשיתי סרט על בחור צעיר מאד מוכשר שכותב שירה מצויינת. חדה, כואבת, מדויקת, נוגעת ישר בבטן ובלב. צילמתי אותו קורא משיריו ושלחתי את הסרט לטלוויזיה הקהילתית כמו תמיד. כששאלתי את הבחור אם אהב את הסרט הוא אמר שכן, הוא אהב, אבל אמא שלו מאד התביישה בסרט ולא הייתה מוכנה שאף אחד מהקרובים יראה אותו. הצטערתי שבכלל עשיתי את הסרט הזה. מאז אני מאד נזהרת. אבל הדבר מצריך אינסוף בלבולי מח. קורה כל הזמן שאנשים, ונשים במיוחד מתלוננים על הקמט בפנים שנראה יותר מדי, על הבטן הגדולה שמצולמת מזוית לא מחמיאה וכו'. אנשים לא ממש יודעים איך הם נראים. מכירים את עצמם מהזווית של הראי שעושים לו פרצופים.  ולי יש סבלנות. מתקנת שוב ושוב. זה חשוב לי שיצאו מרוצים. לא שווה מבחינתי לעשות סרט אם אפילו מישהו אחד יפגע. יש גם בעיה שאני רוצה שלסרטים שאני עושה תהיה משמעות, שלא רק יל...

אמא שלי עלתה לארץ מניו יורק בשנת 1932. בשנת 1935 אמא שלה, סבתא שלי, באה לבקר אותה ושהתה כאן כחצי שנה. סבתא שלי כתבה יומן מדי כמה ימים והדפיסה אותו במכונת כתיבה, באנגלית כמובן. לאחרונה קראתי שוב את היומן ואני רוצה לעשות סרטון על היומן עם צילומים שאמא שלי צילמה בארץ באותה תקופה. סרקתי את הצילומים ו עכשיו אני יושבת מול המחשב, מגדילה את התמונות ומסתכלת בהם. זו הרגשה משונה לחזור אחורה בזמן ולהכיר את אמא שלי כשהייתה צעירה. היא הייתה שמנמנה. בשנים שלאחר מכן היא רזתה ואני מעולם לא ראיתי אותה כפי שהיא נשקפת מהצילומים. היא מלאת אנרגיה ומלאת חיים. אני רואה אותה יושבת עם החברות שלה, מטיילת עם קבוצת המשוטטים בואדיות, שותה מתוך כד חרס,  עובדת במשרד עם הבוס הבריטי שלה. בצילום אחד היא עומדת ליד שולחן במשרד, סביבה שבעה בחורים והיא מחייכת חיוך רחב כל כך שאני בכלל לא זוכרת אותה מחייכת כך... את סבתא שלי מעולם לא ראיתי. אני נולדתי עשר שנים אחרי הביקור הזה וכמה שנים אחר כך היא נפטרה. ביומנה היא מספרת כמה היא נהנית מהביקור. היא מרגישה חופשיה, האוויר בפלסטינה בכרמל נקי כל כך שהיא ישנה נפלא, והיא אכן ...

בסוכות התנדבתי לשמור על החתולה של אחייניתי ולשם כך נסעתי לדרום תל אביב מדי יום, במשך שלושה ימים. ביום הראשון, שהיה חג, מצאתי די בקלות חניה לא רחוק מהבית של אחייניתי, אבל הבנתי שלמחרת, כנראה שזה קשה ולכן העדפתי ביום השני להחנות את הרכב ברידינג ולקחת משם אוטובוס, אבל נאלצתי להוסיף גם הליכה. ביום השלישי החלטתי לקחת רכבת. הלוא יש עכשיו תחנת רכבת חדשה לא רחוק מהבית שלי. החניתי את הרכב בתחנת הרכבת. עובד רכבת נחמד קיבל אותי בבואי לתחנה והוציא לבקשתי את הכרטיס מהמכשיר. מכיון ששכחתי בבית את הרבקו שלי, הוא אמר שעלי לשלם מחיר מלא. ביקשתי כרטיס הלוך ושוב ושילמתי שלושים שקלים. אולי כבר סיפרתי שמכיוון שטרם השלימו את הנחת פסי הרכבת מרעננה להרצליה, מרחק די קצר, לכן הרכבת נוסעת לתל אביב דרך ראש העין, סיבוב שלוקח במקום עשרים דקות, ארבעים וחמש. כשהגעתי לתחנת השלום יצאתי עם כל זרם האנשים ועליתי במדרגות הנעות. הגעתי לתוך קניון עזריאלי. לא הבנתי מדוע יציאה מתחנת רכבת מובילה לתוך קניון. זרם האנשים התפצל בתוך הקניון ולא היה לי מושג איך לצאת משם. אולי היו שלטים אבל אני לא ראיתי. שאלתי אחד העובדים. ...