זה הבלוג של אסתי

הטלפון שלי מצלצל שוב ושוב. בחור משועמם מהודו הגיע אלי לטלפון, אין לי מושג איך, אבל הוא מתעקש להמשיך לדבר איתי. נמאס לי ואני כבר לא עונה לו. בכל העולם יושבים אנשים משועממים שמחפשים חברה בכל מיני דרכים.  מזמן לא כתבתי, הייתי מספרת לעצמי שאני עסוקה. אבל עכשיו אני כבר לא יכולה להשתמש בתרוץ הזה. אני מסוגרת בבית כמו כולם. ובכל זאת אני עדיין מרגישה שאין לי זמן. אז איך בכל זאת אין לי זמן? זהו. שאין לי זמן.... אם מקודם הייתי רצה לבריכה, לחוג ריקודי עם, לפגישת קבוצת הטלוויזיה, לפגישות עם חברות, לסרטים, להצגות וגם לצילומים, עכשיו כל זה איננו. אז מה יש? אינסוף של אפשרויות. כל גוף שמכבד את עצמו, נותן דרך האינטרנט משהו חינם. אולי כדי שלא נשכח אותם, מתוך תרומה אמיתית לציבור, מתוך סולידריות, או כל סיבה אחרת. אינסוף הצעות. הסינמטק שאני מנויה בו נותן כל יום סרט. בדרך כלל הסינמטק הזה פעיל רק מרביעי עד שבת. עכשיו כל יום לפחות סרט אחד, הרבה פעמים שניים. המדריך של ההתעמלות בבריכה נותן שיעורי התעמלות דרך זום שלוש פעמים בשבוע. איזה כיף. מועדון הגימלאים נותן כל יום תכנית מלאה דרך הפייסבוק. הרצאות, התע...

איפה הידיים? אתמול כשחזרנו הביתה עמדו בחדר המדרגות כמה שכנים ושוחחו ביניהם. כשראו אותנו, המשפחה ונועה, נעצרו בדיבורם ונעצו בה מבטים, רצו להכיר אותה. כמו שמבוגרים נוהגים, הם שאלו אותה מה שמה ובת כמה היא. נועה נבוכה והשתתקה. אז נפתחה הדלת של השכנים ממול והופיע בפתח ילד בן גילה של נועה.הוא חייך אל נועה חיוך רחב והיא מיד פנתה אליו,  כיסתה את אחת מידיה בשרוול ואמרה לו: "אין לי יד". אחרי דקה גילתה את היד ואמרה: "הנה היד". הילד מיד חיקה את מעשיה. כך נעלמה המבוכה ונוצרה פגישה.  חשבתי על המבוגרים שרואים את התמונה שמציג להם הנסיך הקטן וחושבים שמצויר שם כובע. הם לא מסוגלים לראות שזהו נחש בריח שבלע פיל. רק ילדים רואים. כאשר נפרדנו היום חיבקתי את בני וכלתי וניגשתי לחבק את נועה. היא כיסתה את היד שלה בשרוול ואמרה: "אין לי יד".

בני בא לארץ לביקור עם משפחתו ובתו בת השלוש, נועה. היא לבשה את חולצת פיפי לנגסטרום (בילבי) ויצאנו לגן השעשועים.  לאחר שהיא נהנתה מהנדנדות היא התיישבה תחת אחד העצים והתחילה לאסוף עלים וענפים.  היא אמרה:אני אמא ועכשיו אני הולכת לעבודה, ואת אבא ואת תכיני מרק.  בחשתי עלים מצבעים שונים והכנתי מרק נהדר. מצאנו פרות דמויי קערות וחלקנו מרק לכל בני המשפחה. נועה לא רצתה להפסיק לשחק אבל אחרי שכל בני המשפחה אכלו היא הרגישה רעבה בעצמה והלכנו הביתה. אחרי הארוחה שמתי שמיכה על שולחן הסלון וכריות מסביב וכך נוצר בית מתחת לשולחן. נועה לקחה לבית שלה את ליסק השועל ומאופה הקוף. אני הצלחתי לזחול ולהכניס חצי גוף מתחת לשולחן ונועה הכריזה: לילה טוב.  כמה שניות אחר כך נשמע קול התרנגול וכולנו קמנו.  יצאנו החוצה ונועה רצתה לעלות לבריכה שעל גג הבית. (הם היו כמה חדשים בסינגפור ושם הייתה בריכה על הגג).  -אנחנו צריכים בגדי ים, אמרתי נועה הסכימה ולקחתי חתיכות בד וקשרתי סביב ליסק ומאופה, ונועה ואני התעטפנו בצעיפים. לחצנו על כפתור המעלית ועלינו לגג. עשינו תחרות שחיה ונועה הגיעה למקום...

'הבית' בשבילי המילה 'בית' התייחסה תמיד לדירה ברח' גת 4 בחיפה. לשם עברה המשפחה כשהייתי בת ארבע, ושם גרתי עד שהתחתנתי. אף בית אחר שגרתי בו לא היה ראוי למילה 'בית' באופן שישווה לאותה דירה. בחלומות אני תמיד מגיעה חזרה ל'בית' הזה. שם גדלתי, שם רבתי עם אחותי הקטנה וקנאתי באחי הגדול, ושם התבגרתי. זו הייתה דירה בדמי מפתח שהשתרעה על כל הקומה. הול גדול בכניסה שממנו נפתחו שלושה חדרים, ושלוש מרפסות. חדר אחד של אחותי ושלי, מיטה מול מיטה ושולחן כתיבה מול שולחן כתיבה, חדר של אחי, ועל הספה בסלון הורי ישנו. אחרי שאבי נפטר ואחי, אחותי ואני התחתנו ועזבנו את ה'בית', אמי מכרה אותו ועברה לדירה קטנה. מאז לא ראיתי את ה'בית' יותר ועברו מאז כמעט ארבעים שנה. לפני כשנה כשהגעתי לחיפה, רציתי לנסות לראות שוב את ה'בית'. אני רוצה לצלם סרט על חיי, להשאיר משהו לנכדים אם יעניין אותם לדעת קצת על ההיסטוריה שלי, ועל חלק חשוב מחיי שעבר שם. כשהגעתי התרגשתי מאד לראות את הכניסה לבית, את המעקה ממנו אחותי נפלה ושברה את היד, את המדרגות הצהבהבות שלא הוחלפו...