זה הבלוג של אסתי

אני לא יודעת מדוע עכשיו נזכרתי במלחמת ששת הימים, אבל כאשר אני חושבת   עכשיו על החוויות שלי מהמלחמה הן נראות הזויות לגמרי, אבל בהן צדק שלא המצאתי דבר. השתחחרתי משרות סדיר כאלחוטנית כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, וכשקראו לי למילואים בתקופת ההמתנה המעצבנת לפני המלחמה, הרגשתי הקלה. עדיף להיות בצבא ולדעת מה קורה במקום להמתין בחוסר ידיעה.  למרות שהשרות שלי היה בשריון בג'וליס, נקראתי לפיקוד צפון. הגעתי להר כנען למה שהיה אז בית ספר לשוטרים. לא הכרתי אף אחד מקודם, אבל התחלתי להכיר כשישנו כעשר בנות בחדר על מזרונים על הרצפה. באחד הבקרים נכנס צפע מתחת לדלת, ולמזלנו הייתה בינינו קיבוצניקית אחת שלא התבלבלה, הוציאה מגרה מהארון ורוצצה את ראשו של הנחש. אחר כך היא תלתה אותו על הגדר בחוץ, וכנראה שזה הבריח את שאר הנחשים כי אף נחש לא נכנס יותר לחדר. כאשר פרצה המלחמה נצמדנו כולנו למכשירי הקשר וכאשר הקרבות הגיעו לגולן ממש שמענו את כל הפקודות ואת כל מהלך המלחמה. זה היה מרגש ומותח ללוות את הקרבות, וכאשר תוך כמה ימים הכל הסתיים הייתה אנחת רווחה. חברה שלי שגויסה למילואים בדרום סיפרה שהמפקד שלה אמר "אחרי...

  נולדתי  וגדלתי על הכרמל. השילוב האידיאלי של טבע הרים, ים, ועיר. ליד הבית היה ואדי שבו מעין, ושדות מלאי פרחים. כל חורף עקבתי אחרי הופעתם של הפרחים לפי הסדר: קודם "מבשר גשם" כפי שקראנו לו, או כדן קטן פרחים ואחריו הסתווניות והכרכומים, הנרקיסים, הכלניות, הנוריות, הסחלבים, הסייפנים והמרגניות הכחולות.  אבל עזבתי את הכרמל. הלכתי ללמוד במרכז, התחתנתי ונשארתי פה, ברעננה. פה הטבע מלאכותי לגמרי והעיר דומה לכל עיר אחרת בארץ או בעולם. חסרת יחוד. באביב יש שדות מקסימים של חרציות, אבל הבניה המואצת מחסלת אותם אחד אחד. אני גרה פה יותר שנים מהשנים שגרתי בחיפה, ועדיין אני מרגישה שאני נמצאת פה בגלות, ושהבית האמיתי שלי הוא בכרמל. אני מתגעגעת לריח הצנוברים שמפצחים באבן, לנוף שנשקף מכל כיוון, לריח האדמה השחורה אחרי הגשם, למעין. כשאני מגיעה לחיפה אני מרגישה שבאתי הביתה..

  סרטים שאני אוהבת   קישור לבלוג בוורדפרס.