לשרביט החם: הבית
נולדתי וגדלתי על הכרמל. השילוב האידיאלי של טבע הרים, ים, ועיר. ליד הבית היה ואדי שבו מעין, ושדות מלאי פרחים. כל חורף עקבתי אחרי הופעתם של הפרחים לפי הסדר: קודם "מבשר גשם" כפי שקראנו לו, או כדן קטן פרחים ואחריו הסתווניות והכרכומים, הנרקיסים, הכלניות, הנוריות, הסחלבים, הסייפנים והמרגניות הכחולות.
אבל עזבתי את הכרמל. הלכתי ללמוד במרכז, התחתנתי ונשארתי פה, ברעננה. פה הטבע מלאכותי לגמרי והעיר דומה לכל עיר אחרת בארץ או בעולם. חסרת יחוד. באביב יש שדות מקסימים של חרציות, אבל הבניה המואצת מחסלת אותם אחד אחד. אני גרה פה יותר שנים מהשנים שגרתי בחיפה, ועדיין אני מרגישה שאני נמצאת פה בגלות, ושהבית האמיתי שלי הוא בכרמל. אני מתגעגעת לריח הצנוברים שמפצחים באבן, לנוף שנשקף מכל כיוון, לריח האדמה השחורה אחרי הגשם, למעין. כשאני מגיעה לחיפה אני מרגישה שבאתי הביתה..
וואו איזה יופי של זכרונות, ומעט עצוב על הגעגוע לטבע האמיתי............
השבמחק(נ.ב. קישרתי למדור השרביט החם עבורך)
תודה על הקישור. הזכרונות נהדרים, וצריך להשלים עם מה שיש עכשיו..
מחקגם אני זוכר את כל הצמחים שהזכרת בילדותי בהרצליה ולא עוד. הבניה מחקה את כולם. ובעצם אני חושב שאם לא הייתי גר בירושלים, הייתי רוצה לגור בכרמל.
השבמחקבילדותי כאשר ידעתי שהולכים לבנות בית במקום שדה, הייתי מוציאה את הפקעות של הרקפות ושמה בעציץ כדי להציל אותן. חלק עדיין נשארו אצלי..
מחקגם עננת גדלה בכרמל ואהבה את הטבע שם שמאוד חסר לה באזורנו... אלה החיים כנראה.
השבמחקעננת?
מחקאשתי
מחקhttps://anenet110.wordpress.com/
הגעגוע מעצים את המקום ובגלל זה התשוקה לחזור לשם גדולה.
השבמחקכשהייתי ילדה היו לנו דודים בטירת הכרמל ונהגנו לקלות את הצנוברים ולהתענג על הריח והטעם.
זיכרון ילדות שלא אשכח (אלא אם יהיה לי אלצהיימר).
זוכרים את הדברים הטובים יותר מאשר את הפחות טובים. כנראה שכיף להיות בנוסטלגיה. אנחנו היינו אוכלים את הצנוברים ישר מהעץ, מעולם לא טעמתי צנוברים קלוייים אם כי זה נשמע נהדר.
מחקכמה יפה הוא הכרמל. רעננה דווקא נראית לי כעיר יפה, אבל ליד חיפה, עכו והכרמל, כן את צודקת.
השבמחקרעננה כאילו עשויה מחמרים סינתטיים. חסרת אופי, לפחות ביחס לכרמל..
מחק