חוויות הזויות מהמלחמה שהייתה

אני לא יודעת מדוע עכשיו נזכרתי במלחמת ששת הימים, אבל כאשר אני חושבת 
עכשיו על החוויות שלי מהמלחמה הן נראות הזויות לגמרי, אבל בהן צדק שלא המצאתי דבר.

השתחחרתי משרות סדיר כאלחוטנית כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, וכשקראו לי למילואים בתקופת ההמתנה המעצבנת לפני המלחמה, הרגשתי הקלה. עדיף להיות בצבא ולדעת מה קורה במקום להמתין בחוסר ידיעה. 

למרות שהשרות שלי היה בשריון בג'וליס, נקראתי לפיקוד צפון. הגעתי להר כנען למה שהיה אז בית ספר לשוטרים. לא הכרתי אף אחד מקודם, אבל התחלתי להכיר כשישנו כעשר בנות בחדר על מזרונים על הרצפה. באחד הבקרים נכנס צפע מתחת לדלת, ולמזלנו הייתה בינינו קיבוצניקית אחת שלא התבלבלה, הוציאה מגרה מהארון ורוצצה את ראשו של הנחש. אחר כך היא תלתה אותו על הגדר בחוץ, וכנראה שזה הבריח את שאר הנחשים כי אף נחש לא נכנס יותר לחדר.

כאשר פרצה המלחמה נצמדנו כולנו למכשירי הקשר וכאשר הקרבות הגיעו לגולן ממש שמענו את כל הפקודות ואת כל מהלך המלחמה. זה היה מרגש ומותח ללוות את הקרבות, וכאשר תוך כמה ימים הכל הסתיים הייתה אנחת רווחה.

חברה שלי שגויסה למילואים בדרום סיפרה שהמפקד שלה אמר "אחרי" והשתחרר ראשון, וכולם השתחררו אחריו.

אצלינו המפקד ארגן טיול לגולן. ככה, שלושה ימים אחרי תום הקרבות. נסענו במשאית בדרך עפר שעלתה מצפון לכנרת להר. הייתה סקרנות רבה לראות אזור שאף פעם לא חשבתי שאגיע אליו. כשנסענו על פני הרמה ראינו מפוזרות בשטח הרבה גוויות של חיילים סורים. לא הספיקו לאסוף אותם. בתחילה התפלאתי שכולם נראו גדולים ובריונים, אבל אחר כך הבנתי שאחרי שלושה ימים הגוויות מתנפחות. 

הגענו לקונטרה. עמדנו על גבעה והשקפנו על העיר. פגשתי שם בחור שהיה במילואים ביחידה אחרת. גם הם עשו טיול לרמה. 

נתנו לנו שעה להיכנס לעיר ולאסוף מזכרות. אחרי המלחמה הבנתי שעדיין היו בעיר הרבה תושבים שלא ברחו והסתתרו בין הבתים, אבל למפקדים שלנו זה לא היה בכלל אכפת. נכנסתי לאחד הבתים. היו על השולחן פינג'ן וכוסות קפה חצי מלאות, כאילו זה עתה שתו מהן. לקחתי את אחת הכוסות. כשנפגשנו שוב במשאית הראה כל אחד את השלל שבזה, ואינני זוכרת בדיוק מה היה השלל, אבל האנשים היו מאד מרוצים. אחרי המלחמה התביישתי שלקחתי את הכוס וזרקתי אותה.

כאשר ירדנו מהרמה עברנו בבניאס. היו שם חיילים שזה עתה בסוף הקרבות הגיעו לשם כדי לרחוץ, והם עשו זאת כמובן כשהם ערומים כי לא עלה בדעתם שאיזו בחורה תזדמן לשם. היה לנו קצת לא נעים...

תגובות

  1. וואו אילו זכרונות עלו לך פתאום מהמלחמה הרחוקה ההיא ומהימים שמייד אחריה. תודה שסיפרת. וודאי לא היה קל להקשיב למהלך הקרבות, לדעת שהסכנה קרבה ושאולי בסוף הסורים יגיעו גם אלייך....ובסוף אנחת הרווחה. גם וודאי לא היה פשוט לראות גוויות של חיילים סורים שרועים בשטח.
    אני מבינה את הבושה שחשת לגבי הכוס שלקחת, ואת הרצון להיפטר ממנה. לצערי בכל העולם חיילים לוקחים שלל (ולעיתים גרוע מזה). מסתבר שאין באמת דבר כזה "צבא מוסרי". לא לגמרי.

    השבמחק
    תשובות
    1. במכשירי הקשר שמענו את הלחץ של החיילים והבנו שהמערכה מאד קשה אבל אני לא זוכרת שפחדתי שההסורים יגיעו להר כנען. סמכתי עליהם...
      ואני חושבת שזו הייתה טעות לקחת אותנו לשטח כבוש שלושה ימים אחרי סוף הקרב, וגם להכניס אותנו לתוך העיר... הייתה התלהבות עצומה מהשטחים החדשים וכולם רצו ללכת לראות. לא חשבו שהגוויות עדיין שם, ושיתכנו גם חיילים סורים עדיין בעיר.

      מחק
  2. במלחמה ההיא הייתי בכיתה ו'. אני זוכר איך תרגלו אותנו בבית הספר להגיע למקלט מאולתר (מסדרון בקוצת קרקע הבנוי מלבנים אדומות). זכור לי גם שלאחר המלחמה הייתה פופולרית מאוד התופעה של "לקיחת שלל" בגולן ובגדה המערבית.

    השבמחק
    תשובות
    1. כשהייתי בכיתה ו' היה מבצע סיני ושמו על החלונות ניר דבק, והעיר הייתה מוחשכת. ככה, כל החיים שלנו ממלחמות למלחמות...

      מחק
    2. כנ"ל במלחמת ששת הימים (נייר דבק והחשכה. אנשי הג"ה הסתובבו ברחוב וצעקו לכבות את האורות). במלחמת יום הכיפורים לא היה כידוע זמן להתכונן - "במלחמת ההפתעה" הזו. אז זה כבר היה בלי נייר דבק.

      מחק
  3. בזז, זו המילה הנכונה ל-מה שעשיתם, כולכם.
    יש לי זכרונות מהמלחמה ההיא. יש לי בעיקר זכרונות חזקים מאבי שהפך ל"שמאל קיצוני" ותמך קולניות בהסכמי פשרה ושלום והחזרת כל שטחי הכיבוש.
    זו לא מלחמה ראויה בעיניי, למרות שהיתה לפחות כך היא משווקת, מלחמת מגן. המלחמה 6 שנים אחריה היתה מלחמת מגן, בהחלט.

    השבמחק
    תשובות
    1. בהחלט זו הייתה בזיזת שלל. אחר כך מאד הביישתי ממה שעשיתי.
      המלחמה הזו הייתה סוף מדינה קטנה ותחילתה של אימפרית כיבוש.

      מחק
  4. מעניין למה דווקא עכשיו נזכרת, מה היה הטריגר.
    אני פוחדת מנחשים למרות שבבית הורי היו מזדמנים נחשים מסוגים שונים שאבי המית או הרחיק.
    לא אשכח נחש באורך של כשני מטר וחצי שפשוט נתנו לו לזחול לכוון השדות. אצלי בבית אני ממש מקפידה אל סגירת דלתות וחלונות, ולמרות שיש רשתות בכל החלונות אני מדמיינת אותם זוחלים בין המסילות, טראומה.
    היינו בגולן מטיול מטעם הארגון שעבדתי בו ואחד העובדים שהיינו חברים טובים היה תת אלוף עוזי מור, לא סגורה על זה שזו הייתה דרגתו) אולי את מכירה, כמעט עוור לגמרי עם יד תותבת. הוא נלחם במקום וספר לנו ממקור ראשון את העובדות שהיו בזמן המלחמה.
    בנו הטייס נהרג בתאונת מטוס משפחה למופת שלא נחסך מהם צער.

    השבמחק
    תשובות
    1. גם אני נתקלתי בילדות בנחשים כאשר היינו משחקים. אבל אני זוכרת רק נחשים שחורים, שכאשר פגשנו אותם בשדה, פשוט התרחקנו מהם בלי להתרגש יותר מדי. הצפע שזחל מתחת לדלת היה מפחיד ואת זה לא אשכח.

      מחק
  5. באמת נשמע הזוי... אני הייתי בן 3 חודשים כשפרצה המלחמה, כך שממנה אני לא זוכר כלום.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מניחה שהיו מלחמות אחרות שהשאירו עליך חותם. איש איש והחוויות שלו מהמלחמות..... כולנו גדלנו עם מלחמות

      מחק
    2. לצערי זה נכון מאוד. אצלי החוויות העיקריות שנחרתו בזכרון הן ממלחמת יום כיפור (בתור ילד בכיתה א) וממלחמת המפרץ הראשונה (בתור חייל)

      מחק
    3. כנראה שחוויות מלחמה דומות גם אם זו מלחמה אחרת...

      מחק
  6. וואו אסתי איזה זיכרונות, וכמה דברים שסיפרת פה ונעשו בטבעיות לא היו עולים על הדעת לעשותם היום. תודה על השיתוף.

    השבמחק
    תשובות
    1. כשאני חושבת ממרחק הזמן על ההתנהגות שלנו אז, קשה לי להבין איך זה נראה לנו אז טבעי ונכון..

      מחק
  7. התיאורים שלך ממש מפחידים... עצוב לי שאנחנו בעל זבוב כאלה. לא אתפלא אם דברים כאלה קורים גם היום

    השבמחק
    תשובות
    1. אני משערת שדברים דומים קורים, אולי פחות עם בנות..

      מחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מה שעשה לי חיסון הקורונה

איך מבדילים?

על צדק ומשפט