זה הבלוג של אסתי

סבא שלי גר ברעננה, אנחנו בחיפה. אבא שלי היה הבן הבכור, וסבא שלי אהב לבוא אלינו לפסח. אלא שהוא היה מה שקראנו אז 'אדוק' ואנחנו היינו חילוניים גמורים (אמא שלי אמרה שאחרי השואה היא לא מאמינה יותר שיש אלוהים), וכדי שסבא יגיע וכדי לכבד אותו, אמא שלי הייתה צריכה להכשיר את הבית בכל הדרוש שסבא שלי יהיה מרוצה.. סבא שלי הביא איתו תמיד עוף שקנה, לקח לשוחט והוציא את הנוצות. אבל היה צריך להכשיר אותו. זה נוסף לכל שאר ההכנות לפני פסח. את כלי הזכוכית השרינו באמבטיה, את הסכו"ם לקחנו בשקית רשת לבית הכנסת שם טבלו אותם במים רותחים, ואת שאר הכלים הורדנו מהבוידעם כולל הסירים והכל. על הגז אימי שמה לוח מתכת עם חורים ללהבות, וגם על השיש, שם היא זרתה מלח על העוף. כאשר סבא הגיע, כמה ימים לפני פסח הוא צבט לאחי על הלחי ואמר 'אינגלע' וצבט לאחותי ולי על הלחי ואמר 'מיידלע'. הוא דיבר כמעט רק יידיש. אבי נולד בבילרוס, בגיל 13 בערך המשפחה היגרה לארה"ב, ואחרי שסבי הבין שהבנים שלו 'מתפקרים' ולא שומרים על המצוות הוא החליט לקחת את משפחתו ולעלות לארץ, בתקווה שפה ישמרו יותר על מצוות היה

  כבר מזמן הבנתי שאין בדיוק קשר בין כמה כסף יש לאדם, ובין כמה שהוא מוציא. מה שמשחק פה זה האופי של האדם, עד כמה הוא חסכן יחסית, או בזבזן יחסית. לפי דעתי עדיף שבין בני זוג יהיה אחד חסכן ואחד בזבזן מאשר שניהם יהיו חסכנים או בזבזנים יחסית. אולי יהיו פחות ויכוחים בבית לגבי ההוצאות, אבל יהיה איזה שווי משקל. אז אצלינו במשפחה אני נוטה לחסכנות או אולי אפילו קמצנית, ובן הזוג שלי, נמצא בקוטב השני. הוא לא ממש מבזבז, אבל הרבה יותר קל לו להוציא כסף מאשר לי. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לאיזה מצב שמתאים לשנינו.  בינתיים, תודה לאל, אנחנו מצליחים להסתדר עם הפנסיות של שנינו שהן די צנועות, ולא גולשים למינוס, וגם לא אוכלים מהחסכונות. אבל עכשיו קשה מאד לחסוך. אנחנו לא מנהלים מעקב מדויק על ההוצאות שלנו, כל עוד אנחנו מסתדרים. יש לנו רכב אחד בן שש שנים ובינתיים לא נראה שנחליף אותו בקרוב, אנחנו קונים ירקות אורגניים כך שזה יותר יקר אבל מרגישים ששווה לנו להוציא שם כסף, ויש המון הוצאות על ביטוחים: בריאות, רכב ודירה. גם המון כסף הולך על חוגים. בן הזוג שלי הולך לשתי סדנאות אמנות בהוצאה די גדולה וגם קונה צרכי אמנות הכי

  זה היה ממש מזמן. אבל יש דברים שזוכרים. התגייסתי בספטמבר, והטירונות אז הייתה חודש וחצי בערך. זה כלל את החגים כך שהייתי פעם אחת בבית לחופשת חג. היה גם ביקור הורים מתי שהוא לקראת סוף הטירונות אבל חוץ מזה לא היו יציאות. לא הכרתי אף אחת מהבנות בתאריך הגיוס הזה ובטוח לא בצריף שלי שהיה צריף ארוך עם אינסוף מיטות.  זה היה בצריפין והיו לנו מסעות מזורזים שבהם רצים בשורה מסביב לבסיס, היה המשולש הקטן והמשולש הגדול, אני לא יודעת כמה ק"מ כאשר כל הזמן צריך רק להסתכל בתרמיל הגב של זו שלפני ולדבוק בו כדי לא לפתוח חס וחלילה שום רווח. את זה הצלחתי לעשות וזה היה יחסית בסדר.  מה שלא אהבתי היה היחס של המ"כיות שחשבו שהמטרה שלהן בחיים זה לתזז אותנו בכל דרך אפשרית. הניקוי של הנשק היה אחד הדברים הקדושים שהיה צריך לעבוד עליו עם הפלנלית שעות רבות כדי שלא יראה בו שום גרגר לכלוך. אני תמיד הייתי מישהי שעושה מה בראש שלי, ולא מוכנה לקבל תכתיבים חסרי הגיון. בשלב כלשהו גיליתי שלא חשוב כמה אצחצח את הרובה, תמיד כאשר המ"כית תכניס את האצבע הקטנה לקנה היא תמצא משהו. אז החלטתי פשוט, לא לנקות ולראות מה יהיה. אז