זה הבלוג של אסתי

  עד לפני כמה שנים, הייתי מכורה לשוקולד. לא יכולתי לאכול חתיכה אחת או אפילו שורה אחת, הרגשתי דחף עצום לאכול עוד ועוד. הבנתי שאני ממש מכורה. השוקולד שולט בי ואני לא שולטת בו. מה שידעתי על התמכרויות זה שכדי להגמל צריך להפסיק לגמרי את אכילת השוקולד. אין באמצע. אז בערך לפני שבע שנים הפסקתי לגמרי. שוקולד חום או לבן, קקאו, עוגות, עוגיות, פרלינים, גלידות, הכל. אחרי תקופה קצרה כבר לא הרגשתי יותר רצון לאכול שוקולד. יכולתי להריח ולא בא לי לאכול. אני גם יודעת שברגע שאתפתה אפילו לחתיכה קטנטונת ואשבור את הגמילה, לא אוכל לחזור. אני מאד מרוצה מהדבר כי זה גם עוזר בשמירה על המשקל. רוב העוגות שמציעים לי באירוח אלה עוגות שוקולד, כך שממש קל לא להתפתות. אני לא חושבת שכיום אני מכורה לאיזה דבר שהוא. יש לי הרגלים שאני שומרת עליהם בדבקות, אבל אני לא חושבת שאלה התמכרויות. אני אוהבת לצאת להליכה בשעה עשר בערב כי אז אני חוזרת עייפה וקל לי להרדם. גם שעות האכילה אצלינו בבית פחות או יותר קבועות. 

  בעשרים השנה האחרונות יצאתי לפנסיה והחיים שלי השתנו מהקצה לקצה. יותר משלושים שנה עבדתי כמיקרוביולוגית. העולם שלי היה העולם הנראה במיקרוסקופ. והנה יצאתי לעולם הרחב ומצאתי שלל דברים שעניינו אותי, למדתי, התפתחתי והפכתי לאדם אחר. גם לאורך תקופת עבודתי עסקתי קצת בציור, ויכולתי להמשיך ולפתח את הנושא, אבל רציתי לנסות עוד דברים. הלכתי לסדנאות כתיבה ונהניתי, והדבר שהכי אהבתי היה הטלוויזיה הקהילתית. למדתי לצלם, לביים ולערוך. עשיתי סרטים קצרים, מכמה דקות ועד חצי שעה. סרט אחד שעשיתי הוקרן בסינמטק הרצליה, וגם זכיתי בתחרות מטעם סינמטק הרצליה לסרטים קצרים. הטלוויזיה שינתה אותי מאדם שעיסוקו מוגבל במקום ובסביבה החברתית, לאדם סקרן ופתוח לעולם. אם משהו עניין אותי, הייתי מנסה לבקש ראיון אצל אדם שיכול לספר על העניין הזה, ופעמים רבות הצלחתי. זה פתח אותי לנושאים שקודם לא היה עולה בדעתי ללמוד. זה היה כל העולם שלי עד לפני כחודשיים. אז הוחלט ממשרד התקשורת לקצץ את התקציבים לקבוצות הטלוויזיה וגם עיריית תל אביב החליטה לא להמשיך לתקצב, וכך נזרקתי לחלל שוב. אבל ידעתי שכאשר דלת אחת נסגרת, נפתחות אחרות. אני לומדת...