זה הבלוג של אסתי

  עד לפני כמה שנים, הייתי מכורה לשוקולד. לא יכולתי לאכול חתיכה אחת או אפילו שורה אחת, הרגשתי דחף עצום לאכול עוד ועוד. הבנתי שאני ממש מכורה. השוקולד שולט בי ואני לא שולטת בו. מה שידעתי על התמכרויות זה שכדי להגמל צריך להפסיק לגמרי את אכילת השוקולד. אין באמצע. אז בערך לפני שבע שנים הפסקתי לגמרי. שוקולד חום או לבן, קקאו, עוגות, עוגיות, פרלינים, גלידות, הכל. אחרי תקופה קצרה כבר לא הרגשתי יותר רצון לאכול שוקולד. יכולתי להריח ולא בא לי לאכול. אני גם יודעת שברגע שאתפתה אפילו לחתיכה קטנטונת ואשבור את הגמילה, לא אוכל לחזור. אני מאד מרוצה מהדבר כי זה גם עוזר בשמירה על המשקל. רוב העוגות שמציעים לי באירוח אלה עוגות שוקולד, כך שממש קל לא להתפתות. אני לא חושבת שכיום אני מכורה לאיזה דבר שהוא. יש לי הרגלים שאני שומרת עליהם בדבקות, אבל אני לא חושבת שאלה התמכרויות. אני אוהבת לצאת להליכה בשעה עשר בערב כי אז אני חוזרת עייפה וקל לי להרדם. גם שעות האכילה אצלינו בבית פחות או יותר קבועות. 

  בעשרים השנה האחרונות יצאתי לפנסיה והחיים שלי השתנו מהקצה לקצה. יותר משלושים שנה עבדתי כמיקרוביולוגית. העולם שלי היה העולם הנראה במיקרוסקופ. והנה יצאתי לעולם הרחב ומצאתי שלל דברים שעניינו אותי, למדתי, התפתחתי והפכתי לאדם אחר. גם לאורך תקופת עבודתי עסקתי קצת בציור, ויכולתי להמשיך ולפתח את הנושא, אבל רציתי לנסות עוד דברים. הלכתי לסדנאות כתיבה ונהניתי, והדבר שהכי אהבתי היה הטלוויזיה הקהילתית. למדתי לצלם, לביים ולערוך. עשיתי סרטים קצרים, מכמה דקות ועד חצי שעה. סרט אחד שעשיתי הוקרן בסינמטק הרצליה, וגם זכיתי בתחרות מטעם סינמטק הרצליה לסרטים קצרים. הטלוויזיה שינתה אותי מאדם שעיסוקו מוגבל במקום ובסביבה החברתית, לאדם סקרן ופתוח לעולם. אם משהו עניין אותי, הייתי מנסה לבקש ראיון אצל אדם שיכול לספר על העניין הזה, ופעמים רבות הצלחתי. זה פתח אותי לנושאים שקודם לא היה עולה בדעתי ללמוד. זה היה כל העולם שלי עד לפני כחודשיים. אז הוחלט ממשרד התקשורת לקצץ את התקציבים לקבוצות הטלוויזיה וגם עיריית תל אביב החליטה לא להמשיך לתקצב, וכך נזרקתי לחלל שוב. אבל ידעתי שכאשר דלת אחת נסגרת, נפתחות אחרות. אני לומדת...

בחירת המקצוע שלי נעשתה תחת השפעה חזקה מאד של המורה לביולוגיה במגמה. (בעצם, גם העובדה שהגעתי למגמה הביולוגית נבעה ממורה למתמטיקה בכיתה י' שהוריד לי את הבטחון העצמי וגרם לי לחשוש ללכת למגמה הריאלית.) המורה לביולוגיה הייתה אדם מאד מיוחד ששווה לי לכתוב פוסט רק עליה. היא הייתה אישיות שהשפיעה מאד על התלמידים שלה. היו הרבה תלמידים שסיימו את הלימודים לפני כמה שנים והיו בצבא, או אחרי הצבא, ובאו לבקר אותה בשיעור שלנו וסיפרו על כמה היא השפיעה עליהם. בפגישת מחזור שלנו שהייתה כעשר שנים לאחר התיכון, התברר שכמעט כל הכיתה הלכו ללמוד ביולוגיה ורפואה. אחד שהלך ללמוד גרפיקה סיפר שהיתה לו התלבטות קשה בין המורה שאמרה לו שגרפיקה זה לא מקצוע, ובין אבא שלו שאמר לו שזה מה שהכי מתאים לו.  אני לא התלבטתי ולמדתי ביולוגיה כמו כולם. עבדתי במעבדה עד שיצאתי לפנסיה. בשנה השלישית ללימודים היה אפשר להשתתף בקורס צילום במרתף הבניין של הכימיה. למדנו לפתח ולהדפיס תמונות. כשסיימתי את התואר אמרתי שהקורס שהכי נהניתי ממנו בלימודים שלי היה הצילום. חבל שלא הקשבתי לעצמי. חשבתי שצילום זה לא מקצוע. קשה למצוא עבודה בצילום, זה רק ...

  לנושא החם , שורה משיר. מדי פעם במוסף התרבות של 'הארץ' יש מספר תרגומים בעברית לשיר בשפה אחרת. השבוע היו תרגומים לשיר 'נרקיסים' של וורדסוורת. זה שיר שאני מאד אוהבת וגם יודעת את רובו בע"פ, ושמחתי למצוא את התרגומים, אבל מאד התאכזבתי. אני יודעת שקשה מאד לתרגם שירה. צריך לשמור על חריזה, אם זו קיימת במקור, על הקצב וגם על המשמעות. אף אחד מהתרגומים לא מצא חן בעיני. לכן אני מתנצלת שאביא את הבית האחרון של השיר באנגלית, ולמעשה זה משפט אחד, אמנם קצת ארוך, אבל אין בו שום נקודה של סיום משפט, אלא רק פסיקים. אני מאד אוהבת את השיר כי אני אוהבת את הקשר לטבע. הטבע תמיד מרומם את רוחי. הליכה בגינה משפרת מצב רוח. ואני אוהבת לפעמים רגעי בדידות של הרהורים. וורדסוורת כותב על העיין הפנימית, וזה ביטוי נהדר.  בסוף השבוע אני נוסעת לניוקאסל באנגליה, אולי אראה שם נרקיסים... For oft, when on my couch I lie In vacant or in pensive mood, They flash upon that inward eye Which is the bliss of solitude; And then my heart with pleasure fills, And dances with the daffodils.   F

סבא שלי גר ברעננה, אנחנו בחיפה. אבא שלי היה הבן הבכור, וסבא שלי אהב לבוא אלינו לפסח. אלא שהוא היה מה שקראנו אז 'אדוק' ואנחנו היינו חילוניים גמורים (אמא שלי אמרה שאחרי השואה היא לא מאמינה יותר שיש אלוהים), וכדי שסבא יגיע וכדי לכבד אותו, אמא שלי הייתה צריכה להכשיר את הבית בכל הדרוש שסבא שלי יהיה מרוצה.. סבא שלי הביא איתו תמיד עוף שקנה, לקח לשוחט והוציא את הנוצות. אבל היה צריך להכשיר אותו. זה נוסף לכל שאר ההכנות לפני פסח. את כלי הזכוכית השרינו באמבטיה, את הסכו"ם לקחנו בשקית רשת לבית הכנסת שם טבלו אותם במים רותחים, ואת שאר הכלים הורדנו מהבוידעם כולל הסירים והכל. על הגז אימי שמה לוח מתכת עם חורים ללהבות, וגם על השיש, שם היא זרתה מלח על העוף. כאשר סבא הגיע, כמה ימים לפני פסח הוא צבט לאחי על הלחי ואמר 'אינגלע' וצבט לאחותי ולי על הלחי ואמר 'מיידלע'. הוא דיבר כמעט רק יידיש. אבי נולד בבילרוס, בגיל 13 בערך המשפחה היגרה לארה"ב, ואחרי שסבי הבין שהבנים שלו 'מתפקרים' ולא שומרים על המצוות הוא החליט לקחת את משפחתו ולעלות לארץ, בתקווה שפה ישמרו יותר על מצוות היה...