'הבית'

בשבילי המילה 'בית' התייחסה תמיד לדירה ברח' גת 4 בחיפה. לשם עברה המשפחה כשהייתי בת ארבע, ושם גרתי עד שהתחתנתי. אף בית אחר שגרתי בו לא היה ראוי למילה 'בית' באופן שישווה לאותה דירה. בחלומות אני תמיד מגיעה חזרה ל'בית' הזה. שם גדלתי, שם רבתי עם אחותי הקטנה וקנאתי באחי הגדול, ושם התבגרתי. זו הייתה דירה בדמי מפתח שהשתרעה על כל הקומה. הול גדול בכניסה שממנו נפתחו שלושה חדרים, ושלוש מרפסות. חדר אחד של אחותי ושלי, מיטה מול מיטה ושולחן כתיבה מול שולחן כתיבה, חדר של אחי, ועל הספה בסלון הורי ישנו.

אחרי שאבי נפטר ואחי, אחותי ואני התחתנו ועזבנו את ה'בית', אמי מכרה אותו ועברה לדירה קטנה. מאז לא ראיתי את ה'בית' יותר ועברו מאז כמעט ארבעים שנה.

לפני כשנה כשהגעתי לחיפה, רציתי לנסות לראות שוב את ה'בית'. אני רוצה לצלם סרט על חיי, להשאיר משהו לנכדים אם יעניין אותם לדעת קצת על ההיסטוריה שלי, ועל חלק חשוב מחיי שעבר שם. כשהגעתי התרגשתי מאד לראות את הכניסה לבית, את המעקה ממנו אחותי נפלה ושברה את היד, את המדרגות הצהבהבות שלא הוחלפו מאז, ואת עץ האורן מאחורי הבית עליו טיפסנו וקטפנו צנוברים. נקשתי בסקרנות וציפייה בדלת שבקומה השנייה ואישה פתחה. ביקשתי ממנה רק להציץ לרגע לדירה כי זו הדירה שבא גדלתי. היא אמרה שהיא העוזרת ועליה לבקש רשות מבעלת הבית. מתברר שבעלת הבית היא פרקליטת המחוז. אינני יודעת מדוע, אבל היא לא הסכימה לאפשר לנו להיכנס לדירה אפילו לרגעים ספורים. גם לא הצלחתי להציץ מעבר לעוזרת ונאלצתי לחזור כלעומת שבאתי.

אבל לפני כחודש סיפרה לי אחותי שגרה עדיין בחיפה שהיא ראתה שלט על הדירה שמודיע שהדירה מוצעת להשכרה. היא התקשרה למתווך וארגנה ביקור שם.

כשנכנסתי לדירה הרגשתי מאד מוזר. מה שהיה אמור להיות ה'בית' לא היה כלל ה'בית'. הקירות הוזזו ממקומם, הסלון חובר להול, המרפסת הארוכה נחלקה לשלושה חלקים שהוצמדו לחדרים ולמטבח, השירותים הוזזו. הדירה הייתה מרוהטת ברהיטים כהים וכבדים. הרגשתי כאילו נכנסתי למקום זר. דירה של אנשים אחרים. לא הייתה לי שום תחושה של 'בית'. התאכזבתי מאד. כעסתי על עצמי כי הייתי צריכה לצפות לכך שזה יקרה. מה חשבתי? שאראה שוב את ההורים שלי, שהרהיטים הישנים יישארו במקומם, שהריח יישאר? הרי כל אלה הם שיוצרים את תחושת הבית.

נכנסנו אחותי ואני ל'חדר שלנו' ולפתע שמתי לב שארון הקיר, הארון שלנו, נשאר במקומו. אמי הזמינה אותו, חידוש אופנה שריגש אותנו. לא עוד ארונות עץ שלא מגיעים לתקרה, אלא ארון שממוקם על כל הקיר ואפילו צבוע בצבעיו של הקיר! הארון הזה נשאר במקומו כששים שנה!

ברגע הזה, למשך כמה שניות, הדירה הזו הייתה ה'בית' שלי.

תגובות

  1. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  2. כן, באמת, ואימי בכלל עוד כשהייתה בבית אבות שמרה על הבית כדי שנוכל לישון שם כשמבקרים אותה אז הפרידה מאבא היתה קצת יותר קלה, אבל מהחנות... שהיתה הבית השני שלי...
    אחרי שנפטרה אחי השכיר את הדירה בגרושים, רק כדי שתיתחזק ואני לא יכולה להתקרב לשכונה, וגם אימי שאימצתי, השניה, שגרה דלת ממול נפטרה והדירה נמכרה ואני פוחדת להתקרב
    (איזה כיף, אפשר למחוק כאן תגובות. אחרי שפירסמתי ראיתי מלא מלא שגיאות הקלדה דביליות, אז העתקתי, מחקתי והדבקתי מתוקן. אולי אעבור לבלוגגגגגגגר)

    19

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מבינה את החשש שלך כי אצלך הכל עדיין טרי. אצלי זה ממרחק הרבה זמן וזה אחרת.

      מחק
  3. קראתי בענין רב את הממואר שלך, כולל הסתייגות בעלת הבית לפתוח אותו לעיניכן. אני מאוד מבין אותה, גם אני לא מרשה לזרים להיכנס אליי, אפילו גרו בבית לפניי. גם האכזבה בסוף היתה צפויה, והשמחה על מציאת חפץ אחד [ יש שמוצאים את מדידת הגובה שלהם על אחד ממסגרות אחת הדלתות בבית] שהאיר את זכרונך וגרם לך לאושר רב כלכך.
    אני אישית תומך בעמדת סארטר על הסכנה שבנוסטלגיה ובזכרונות מתוקים במיוחד.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מסכימה שנוסטלגיה צריך לצרוך בכמויות קטנות. ביומיום שלי אני גרה מחוץ לחיפה כבר יותר שנים מאשר גרתי בחיפה, ואין לי הרבה אפשרויות נוסטלגיה...

      מחק
    2. אהבתי מאד את בלוג השירה שלך ונהניתי מאד מאבן גבירול. אמשיך לקרוא בו!

      מחק
  4. זה רעיון נהדר לעשות סרט על ילדותך להשאיר לנכדים. מבינה את האכזבה הראשונית כשהבנת שהבית כבר לא באמת בית....כבר הרבה שנים לא הבית. אבל איזו שמחה כשמצאתן את הארון המקורי.
    כשמשפחתו של בעלי עשו טיול שורשים ברומניה הם הגיעו לבית של הסבתא והזקנה שגרה בו כן נתנה להם להיכנס ולסייר בבית. אבל בעיר אחרת, בדירה הבאה שלהם, הדיירים הנוכחים כנראה חשדו שהם ידרשו את רכושם בחזרה (הרי חלק מהבתים של היהודים נגנבו מהם בזמן השואה, זה לא שהם נרכשו כחוק בכסף) ולא איפשרו להם לסייר בפנים.

    השבמחק
    תשובות
    1. גם אמא שלי לקחה אותנו לראות את המקום בו נולדה במידלסבורו באנגליה. היה חשוב לה שנראה למרות שבשבילנו זה היה סתם עוד בית...

      מחק
  5. מונח מאוד טעון, 'בית', וגם אני כמוך מבינה שהוא בעיקר בראש, בזכרונות, ופחות במציאות. הארון היה טריגר לבית של פעם, כולל הריהוט והריחות ובעיקר האנשים. שהרי האנשים הם אלה שיוצרים את הבית, יותר מהכל, ולהן אנחנו גם מתגעגעים נורא.
    פרקליטת המחוז ודאי חשדנית נורא. הרי היא עוסקת באנשים נוראים כל היום :/

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן אין לצפות מפרקליטת המחוז שתבטח באנשים. ואכן המונח 'בית' נמצא בתוכי ושונה מאד ממה שקיים במציאות.

      מחק
  6. בשתי דירות הורי גדלתי. שתיהן נמכרו ובזיכרוני כל הפרטים שלהן נותרו כתמונות. אני יודע שהקונים שיפצו ושינו. לכן אף פעם גם לא התחשק לי לבקר ולראות את זרותן.

    אסתי - אשר להזיז את הכותרת מגוף הטקסט אל המסגרת המיועדת לכותרת בלוח העריכה? בשל כך כעת מתעדכן בפרפרים הבלוג ולא הפוסט עצמו.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אבל אינני יודעת איך להזיז את הכותרת מגוף הטקסט לכותרת בלוח העריכה. את כל הטקסט העברתי לכאן בשלמות מישראבלוג ולא שמתי לב שאפשר פה להזין כותרת בנפרד. אשתדל בפוסט הבא שלי.

      מחק
    2. איך היו לך כותרות בפוסטים הקודמים? אם העתקת מישרבלוג מבלי לפרמט את הטקסט ולהעלות את התמונה מהמחשב - הפוסט עשוי להימחק אם וכאשר יעלם השרת של ישרא. כתבתי הסברים על כך בפרפרים. ציינתי גם שאם כבר, אז להעתיק מכאן לשם ולא להפך. לא חבל על ההשקעה?

      מחק
    3. תודה קנקן. לא זכרתי את ההוראות. בפעם הבאה אכתוב קודם כאן ואז בישרא, ואז גם הכותרת תכנס כראוי. כנראה שכך עשיתי בפעם שעברה. תודה על התזכורת.

      מחק
  7. יופי של רשומה. מעניינת מרתקת וזורמת. וכן, "בית" הוא מושג גדול שמכיל בתוכו המון זכרונות של קולות, מראות טעמים וריחות. משהו מאוד בסיסי וראשוני.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מרגישה שהבית הוא אכן משהו מאד בסיסי אצלי. הרבה מהחלומות שלי עדיין מתרחשים שם למרות שעבר כל כך הרבה זמן מאז. לכן גם הביקור מאד ריגש אותי. תודה על התגובה.

      מחק
  8. בפסוט שלך מלא ברגשות וזכרונות מהעבר, המציאות השתנתה מול הזכרונות.
    באסוציאציה של שניה, עלה לי השיר של ניל יאנג "במקום שבו אניח את כובעי שם ביתי..."
    אין ספק שריחות וחפצים בבית עושים את התחושה הזו, תחושה בייתית.
    כשאימי נפטרה ומכרנו את התכולה ואח"כ את הבית, עשיתי סטון קצר שהו הסתובבתי בין חדרי הבית. בית שזכר ימים טובים, הבית של ההורים שלי. כשחזרתי לשם כעבור שלוש שנים, דפקתי בדלת והדיירים יהו אותי. שאלתי אם אפשר רק להכנס לכמה דקות. הם שמחו והכניסו אותי. לא הייתי שם יותר משתי דקות. הריחות לא אותן ריחות, הרהיטים והכל היה שונה, זה לא היה הבית.
    כשעזבתי את הבית אחרי הגירושין, חזרתי לשם אחרי חצי שנה כדי לחתום על כל מיני מסמכים של טאבו ואחרים. נכנסתי ולא זיהיתי את הבית. הקירות והחלוקה לא השתנו אבל התכולה השתנתה, היא החליפה הרבה דברים ככה שממש לא הרגשתי שגרתי שם פעם...

    השבמחק
  9. היטבת להבין את הרגשתי. הרגשה מוזרה שבית שהיה פעם כל כך בית, ועכשיו למרות שהוא עדיין שם, עדיין כאילו הבית, אבל הוא כבר לא.
    הרגשה דומה יש לי בכלל עם חיפה. זו עיר הולדתי, וכשאני מגיעה אליה אני מיד מרגשה בבית. אני מריחה את האורנים ומיד המבט יורד לרצפה לחפש צנוברים. אבל כשאני חוזרת הביתה לעיר שלי עכשיו, היא הבית האמיתי שלי.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הרגלי אכילה ומשקל

חוויות הזויות מהמלחמה שהייתה

עזה