לשרביט החם - ההורים שלי

ההורים שלי היו מאד שונים זה מזו. אמנם שניהם הגיעו לארץ מארה"ב, אבל בעוד שאמי נולדה באנגליה, אבי נולד בבלרוס. אמי הייתה אשה קרה שעברה דברים קשים בחייה שעליהם לא סיפרה מעולם ולמדתי עליהם רק לא מזמן מקרובי משפחה. אבי היה אדם חם, נעים הליכות שכולם אהבו. אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה העדפתי את אבי. 
הייתי הילדה האמצעית במשפחה בין אח גדול בחמש שנים ואחות קטנה בשנה וחצי. לאחי היו זכויות בהיותו הבכור, הבן והגדול. אחותי הייתה קטנה ומפונקת. אני הייתי חסרת זכויות. ידעתי שאני לא הילדה המועדפת, בעיקר על ידי אמי.
כל הילדות הייתה לי הרגשה שאמי לא ממש רואה אותי. הרגשתי שקופה. אף פעם לא סיפרתי לה מה עובר עלי ומה אני מרגישה כי היא לא רצתה לדעת. היא רצתה שאנגן צ'לו כמו אמא שלה שעל שמה נקראתי, אבל אני שנאתי את הנגינה ולא העזתי להגיד לה. לא הייתה אפשרות להגיד לה, היא לא הייתה שומעת. היא לא רצתה שאלמד נגינה כי זה מה שאני רוצה, היא רצתה שאהיה כמו אמא שלה. לרצונות שלי לא היתה משמעות. אני רציתי ללמוד בלט. ביקשתי ממנה, היא הלכה למורה אחת אבל החליטה שהיא לא מוצאת חן בעיניה ושלחה אותי ללמוד התעמלות ששנאתי. הייתי שקופה לגביה.
אבי אהב אותי ועודד אותי. הוא ראה שאני כותבת חיבורים טובים וקיווה שאהיה עיתונאית, הוא ראה שאני טובה גם במתמטיקה והיה משחק איתי משחקי מספרים. בגללו רציתי ללמוד ולמדתי.
חשבתי שהעובדה שאני מעדיפה הורה אחד היא בעייתית ולא אמורה להתרחש במשפחה נורמאלית. הרגשתי אשמה במידה מסויימת. כשגדלתי הבנתי שזה קורה במשפחות רבות. 
היה לי מאד חשוב לא להעדיף אף אחד מילדיי. אני מקווה שהצלחתי. 

תגובות

  1. עצוב לקרוא... לפחות לקחת מזה משהו חיובי

    השבמחק
  2. אולי, יותר משזו שאלה של אהבה, זו שאלה של תקשורת. יש הורים שהתקשורת איתם קלה יותר. יש גם מי שאינם יודעים להראות את האהבה שהם מרגישים. זה נכון גם בכיוון ההפוך. אני כמובן לא יודעת מה קרה במשפחה שלך, אבל את העניין הזה של תקשורת (והיעדרה) אני רואה בהרבה מקומות.

    השבמחק
  3. היה לך מזל גדול שאבא שלך כן ראה אותך. בכל מקרה, נראה לי שגם אם ההורים לא רואים את הילדים, העולם עדיין נותן לנו הזדמנויות להתפתח בזכות מי שאנחנו. אפשר לעשות הרבה דברים גם ללא תמיכת ההורים, למרות שזה באמת הרבה יותר קשה ופחות מובן מאליו.
    מאוד אהבתי את השורה האחרונה. אין לי ספק שהצלחת :)

    השבמחק
  4. איי הורים.
    רק בסרטים האמריקאיים מגיעים לקלוזר [לסגירת פצע, בעיה, כאב]
    בחיים..לא.

    השבמחק
  5. תודה שכתבת למדור השרביט החם. עצוב להיזכר בפצעי הילדות האלה, כאשר אחד (או שני) ההורים לא באמת הצליחו לראות אותנו או להקשיב לנו או להראות לנו את אהבתו. רוב הזמן אין לנו באמת דרך לדעת איך החיים שרטו אותם ומה גרם להם להיות כפי שהם ולהתנהג אלינו כפי שהתנהגו.
    כמו האחרים כאן גם אני שמחה שלפחות אביך כן ראה אותך וכן הצליח להראות לך את אהבתו ולעודד אותך.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מה שעשה לי חיסון הקורונה

איך מבדילים?

מי נתן לי רשיון נהיגה