הרגלי אכילה ומשקל

 בילדותי הייתי רזונת ואכלתי מעט מאד. בכיתה א' האחות הזמינה את אמא שלי לברר מה אני אוכלת בארוחת הבוקר. התברר שלא הרבה. ביס מפרוסת הלחם, וכפית מהביצה המבושלת עד לצהוב. גם כשהאחות אמרה שזה לא מספיק, לא הייתי מסוגלת לאכול יותר, וכנראה שהסתדרתי עם זה.
בצבא בא המפנה. שש בנות בקורס באוהל בחודשי החורף בלי שום חימום. הגשם זרם על הרצפה וכל הציוד היה צריך להיות על המיטה כדי שלא ישטף. לבשנו בערב את הבגדים של יום המחרת ועליהם את הפיג'מה. בבוקר רק הורדנו את הפיג'מה... היה קר והיה תיאבון. כל שבוע מישהי אחרת הביאה מהבית עוגה והיו גם הופלים בשקם. כשסיימתי את הקורס כבר היתה לי תוספת רצינית של משקל.
כשהגיע הקיץ התברר שהמדים שאיתם התגייסתי כבר לא עולים עלי. מלאתי טופס 'חיילת שמידותיה השתנו' והחלפתי את המדים מ38 ל44. הופיעו לי גומות חן בפנים, והייתי עגלגלה. 
אחרי השחרור והלימודים התחלתי לעבוד במעבדה וגם התחתנתי. כמה חודשים אחר כך חליתי בחצבת. כשהייתי ילדה ואחי ואחותי  חלו אני משום מה לא נדבקתי. יתכן שבעבודה במעבדה לא נזהרתי ונדבקתי. זו הייתה מחלה מאד קשה. אימי באה לעזור לי. במשך שלושה שבועות כמעט שלא אכלתי כלום. כשהבראתי הייתי פתאם חתיכה. ירדתי לפחות 10 ק"ג והסרתי את כל עודף המשקל. קניתי ביקיני והצטלמתי בכל הזוויות. 
החלטתי לנסות לשמור על המשקל והבנתי שאין לי בעיה להשמין אם רק אתן לעצמי לאכול כמה שבא. יותר קשה לרזות.
כך החזקתי שנים רבות עם עליות וירידות קטנות ולא משמעותיות. 
כשיצאתי לפנסיה והתחלתי להיות פעילה בטלוויזיה הקהילתית הגעתי לקבוצה שהמנהל שלה היה טיפוס קשוח. הוא שלח אותי למשימות צילום גם כשאמרתי שאני עייפה. הרגשתי במלכוד. רציתי להיות בקבוצה אבל הגוף שלי לא הסכים ל'טירונות' הזו. פיתחתי כאבי בטן וחוסר תיאבון. במשך חודשיים ירדתי 15 ק"ג והגעתי למשקל של 45 ק"ג. הייתי רזה אבל הייתי חלשה והרגשתי נורא. רופא נתן לי כדורים נגד חרדה. חזרתי לאכול וחזרתי למשקל הרגיל שלי.
זה היה לפני יותר מעשור. מאז אני משתדלת לשמור על המשקל. עושה הליכות או שחיה בבריכה. אוכלת הרבה ירקות ומתמודדת מדי יום עם הרצון לאכול עוגות ושאר דברים מתוקים. יודעת שאסור לי.

תגובות

  1. מסתבר שהמשקל לא תלוי רק באוכל. נראה לי שמתח וחרדה משפיעים הרבה. באופן פרדוקסלי, מתח יכול להגביר את התיאבון (אוכלים כי עצבנים) - אבל אז כשהמתח עולה מאוד, מפסיקים לאכול לגמרי, וגם זה לא רצוי.

    השבמחק
    תשובות
    1. בהחלט האכילה מושפעת מהרגש. באופן קיצוני יש מצבים של בולמיה ואנורקסיה. יש אנשים שאוכלים כשהם עצבנים, אני לא יכולה לאכול כשאני עצבנית.

      מחק
  2. בהחלט המצב הרגשי נפשי משפיע עלינו בכלל וכמובן גם על המשקל. בכל ואת אסתי, חידדת את זה.

    השבמחק
    תשובות
    1. אצלי הקשר בין הרגש לאכילה היה מאד ברור בתקופות מסויימות. טוב שעכשיו התייצבתי.

      מחק
  3. כל הכבוד על השמירה על המשקל. לרוב האנשים (גם לי) קל יותר להשמין מאשר לרזות...

    השבמחק
    תשובות
    1. פעם אחת רזיתי בגלל מחלה קשה ובפעם השניה בגלל חרדה. עדיף לא להגיע למצבים האלה כדי לרזות. בדרך כלל במצבים נורמליים קשה מאד לרזות.

      מחק
  4. אני מכירה אותך תמיד רזה, ופעם מידה 44 שונה מהיום. קשה לי לתאר אותך מלאה אבל מה זה משנה איך הגוף כחוש או עגלגל, העיקר שתרגישי טוב.

    השבמחק
  5. וואו איזו היסטוריה. תודה על השיתוף. בצבא רבים (ובעיקר רבות) מאיתנו השמינו. חבל שחלית בחצבת אבל טוב שרזית על הדרך וטוב ששמרת על זה. ההרזייה הגדולה כתוצאה מהמצב הנפשי גם כן מסוכן ולא בריא, טוב שחזרת לעצמך. כל הכבוד על השמירה וההתמדה.

    השבמחק
  6. מרתק. גם אני הייתי רזון, עד גיל 30. בדר"כ בגיל 30, גברים לפחות, מתחילים לאבד את חן נעוריהם לגמרי.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

חוויות הזויות מהמלחמה שהייתה

עזה