לנושא החם: כסף...

 גדלתי בבית שהיה בהחלט מעל לממוצע מבחינה כלכלית. ההורים שלי היו ותיקים בארץ, לאבי היתה סוכנות ביטוח וקהל לקוחות גדול. אמי הייתה עקרת בית וגם החזיקה עוזרת. כבר בשנות החמישים למאה הקודמת היה לנו מקרר כאשר עדיין היה מחלק קרח שחילק לשכנים, והייתה לנו מכונת כביסה בדגם מוזר כאשר אצל החברות שלי עדיין כיבסו הכל ביד.

אבל ההורים שלי היו חסכנים עד גבול קמצנים ולא הייתה שום תחושת רווחה בבית. לא קיבלתי שום בגד חדש עד שהוכחתי שהקודם או נקרע או קטן עלי. כמובן לא שום תכשיט או משהו אחר לא חיוני. קראתי את האסופית והזדהיתי איתה עם הרצון הלא ממומש לשמלה עם שרוולים תפוחים. לפחות מתיו, ה'אב המאמץ' שלה הבין אותה וקנה לה. אבא שלי לא קנה. אני רציתי תחתית מתחת לחצאית שתנפח אותה כפי שהיה נהוג אז.

אבל לא קיבלתי. היה לי יומן ובו רשמתי את כל הדברים שחלמתי עליהם ומעולם לא קיבלתי.

לאמא שלי היה פתגם שהייתה חוזרת עליו, אינני זוכרת מי המקור: אם ההכנסה שלך דולר וההוצאות שלך 99 סנט גורלך אושר ועושר, אם ההכנסה שלך דולר וההוצאות שלך דולר וסנט, גורלך רע ומר.

בסופו של דבר יצאתי גם אני קמצנית\חסכנית. תמיד דואגת לא להוציא יותר ממה שיש. תמיד לחסוך. והפלא ופלא גם הילדים שלי יצאו ממש כאלה. אנחנו לא מסוגלים לבזבז. תמיד מחשבים כל הוצאה.

לאחרונה החלטתי שמכיון שלא נשארו לי יותר מדי שנים לחיות, אולי כדאי שאהנה קצת יותר מהכסף, וחשבתי הרבה מה הייתי רוצה שיהיה לי ואין לי, אבל כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה עוד עדשה למצלמה. אז כנראה שבאמת לא חסר לי דבר... ולמעשה זו ההרגשה שמלווה אותי כל הזמן. הכל בסדר.

אז זו כמובן לא כל התמונה. למרות שעבדתי כל חיי במשרה מלאה, המשכורות שקיבלתי ממשרד הבריאות כעובדת מעבדה היו ממש נמוכות, אם לא לומר מגוכחות. הבנות שהחליפו אותי כשיצאתי לפנסיה צריכות לבקש השלמת הכנסה מבטוח לאומי למרות שהן בעלות תואר ראשון וכמה שנות נסיון.  מי שבאו לעבוד עכשיו במעבדה בבית חולים הם בעיקר ערבים. קודם היו רוסים אך הם התקדמו.... כתוצאה מכך גם הפנסיה שלי עכשיו על הפנים. הבעל שלי שעבד בתעשיה האווירית ועכשיו בפנסיה מקבל קצת יותר ממני, אבל גם כן לא הרבה. הבן הגדול שלי מסודר מבחינה כלכלית, אבל הקטן לא מצליח לקנות דירה וכנראה שגם לא יצליח ואין בידי לעזור לו. אבל זה המצב של כל הדור הזה. ועדיין התחושה שלי שבסך הכל בסדר...