וואו מעולה! יצאתי מותשת מכל החיפושים. זה ממש ככה. לי זה קורה תמיד בעזריאלי בתל אביב, וגם פעם אחת קרה לי בקניון ערים בכפר סבא (כי לא הבנתי באיזו קומה חניתי), ול-T זה קרה פעם אחת באיכילוב (גם כן כי לא הבין שנכנס לקומה מינוס שלוש וחיפש שעות במינוס שתיים). עשית את זה מצוין. כל הכבוד
תודה, זה מצולם בקניון הירוק בכפר סבא. יש שם שלוש מעליות שונות, וקשה להבין מה קורה שם. האישה שאומרת שהיא לא מוצאת את האוטו וחנתה ליד המעליות של הסופר, היא לא שחקנית ובמקרה כשצילמנו היא באה אלינו ואמרה שהיא לא מוצאת את האוטו...
מצחיק ומזל שאני לא נוהגת, יש מצב שלעולם לא הייתי מוצאת את האוטו וכמוהו נשארת אחרונה בחניון. יש לי בעיית התמצאות קשה. תמיד הולכת לכיוון ההפוך, וכשמחליטה לשנות כי אני מכירה את עצמי, אז שוב אני מגלה שהכיוון הפוך.
גם לי בעיית התמצאות קשה. ההתנסות שלי בקניון הזה גרמה לי לעשות את הסרטון על הנושא. אבל אפילו בזמן הצילומים חברה שלי כל הזמן הייתה צריכה לעזור לי להבין איפה אני נמצאת...
יש לי אוטו חשמלי ובחיוים יש עמדות טעינה... למצוא אותן זה כמו לחפש מחט בערימת שחת. אף אחד לא יודע איפה נמצאות העמדות האלה. אף אחד לא יכול לכוון כי לאנשים אין מושג על מה אני מדברת... ואיך זה נראה.. בקיצור... ממש ספור
בילדותי הייתי רזונת ואכלתי מעט מאד. בכיתה א' האחות הזמינה את אמא שלי לברר מה אני אוכלת בארוחת הבוקר. התברר שלא הרבה. ביס מפרוסת הלחם, וכפית מהביצה המבושלת עד לצהוב. גם כשהאחות אמרה שזה לא מספיק, לא הייתי מסוגלת לאכול יותר, וכנראה שהסתדרתי עם זה. בצבא בא המפנה. שש בנות בקורס באוהל בחודשי החורף בלי שום חימום. הגשם זרם על הרצפה וכל הציוד היה צריך להיות על המיטה כדי שלא ישטף. לבשנו בערב את הבגדים של יום המחרת ועליהם את הפיג'מה. בבוקר רק הורדנו את הפיג'מה... היה קר והיה תיאבון. כל שבוע מישהי אחרת הביאה מהבית עוגה והיו גם הופלים בשקם. כשסיימתי את הקורס כבר היתה לי תוספת רצינית של משקל. כשהגיע הקיץ התברר שהמדים שאיתם התגייסתי כבר לא עולים עלי. מלאתי טופס 'חיילת שמידותיה השתנו' והחלפתי את המדים מ38 ל44. הופיעו לי גומות חן בפנים, והייתי עגלגלה. אחרי השחרור והלימודים התחלתי לעבוד במעבדה וגם התחתנתי. כמה חודשים אחר כך חליתי בחצבת. כשהייתי ילדה ואחי ואחותי חלו אני משום מה לא נדבקתי. יתכן שבעבודה במעבדה לא נזהרתי ונדבקתי. זו הייתה מחלה מאד קשה. אימי באה לעזור לי. במשך שלושה
אני לא יודעת מדוע עכשיו נזכרתי במלחמת ששת הימים, אבל כאשר אני חושבת עכשיו על החוויות שלי מהמלחמה הן נראות הזויות לגמרי, אבל בהן צדק שלא המצאתי דבר. השתחחרתי משרות סדיר כאלחוטנית כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, וכשקראו לי למילואים בתקופת ההמתנה המעצבנת לפני המלחמה, הרגשתי הקלה. עדיף להיות בצבא ולדעת מה קורה במקום להמתין בחוסר ידיעה. למרות שהשרות שלי היה בשריון בג'וליס, נקראתי לפיקוד צפון. הגעתי להר כנען למה שהיה אז בית ספר לשוטרים. לא הכרתי אף אחד מקודם, אבל התחלתי להכיר כשישנו כעשר בנות בחדר על מזרונים על הרצפה. באחד הבקרים נכנס צפע מתחת לדלת, ולמזלנו הייתה בינינו קיבוצניקית אחת שלא התבלבלה, הוציאה מגרה מהארון ורוצצה את ראשו של הנחש. אחר כך היא תלתה אותו על הגדר בחוץ, וכנראה שזה הבריח את שאר הנחשים כי אף נחש לא נכנס יותר לחדר. כאשר פרצה המלחמה נצמדנו כולנו למכשירי הקשר וכאשר הקרבות הגיעו לגולן ממש שמענו את כל הפקודות ואת כל מהלך המלחמה. זה היה מרגש ומותח ללוות את הקרבות, וכאשר תוך כמה ימים הכל הסתיים הייתה אנחת רווחה. חברה שלי שגויסה למילואים בדרום סיפרה שהמפקד שלה אמר "אחרי&q
לפני מה שאכתוב אני חייבת להקדים ולומר שמה שהחמ"ס עשו לנו זה זוועה איומה שאין לתאר אותה, שהיא לא אנושית ומזעזעת. עם כל זאת ראיתי ביוטיוב סרטונים של מה שקורה עכשיו ברצועת עזה וחשכו עיני. מאות אלפי נשים וילדים בפאניקה גמורה בורחים מבתיהם. הצבא שלנו זרק פתקים שאומרים לאזרחים לעבור דרומה, אבל לא ברור לאן, פשוט תברחו. לפי מה שמדווח מיליון אזרחים איבדו את בתיהם. שלשום היה מספר של 1300 בתים מפוצצים, בינתיים כנראה שיש יותר. דווח על 2700 הרוגים, בינתיים אולי יש עוד. סגרנו להם את המים ואת החשמל. שיגוועו בצמא? אסון הומני נורא. אנחנו גרמנו ועוד ממשיכים. זה כבר מעבר לנקמה, מעבר להרתעה, מעבר לנסות לחסל את החמ"ס, זה מה שקורה לאזרחים. אני לא יכולה לסבול את זה. זה יותר מדי נורא. זו אכזריות איומה. ואצלינו בטלוויזיה עד כמה שראיתי אין כמעט כלום מזה. סטרילי. וקרעי אמר שמי שצורך באינטרנט חומר של האויב צפוי לשנה מאסר. יתכן שיאסרו אותי על הפוסט הזה. יתכן שאתם תכעסו עלי על הפוסט הזה. תגידו שאין ברירה. תגידו שחייבים לחסל את החמ"ס. לא בא לי אפילו להתווכח על זה. אני לא חושבת שזה נכון, אבל אפילו א
ראיתי וצחקתי. יש פרק בסיינפלד שבו הם מחפשים את האוטו שלהם בחניון כל הלילה ולא מוצאים:)
השבמחקאם רוצים להגדיל את המסך, אפשר ללחוץ בסרטון בצד ימין למטה.
עכשיו אפשר לראות. אני שמחה שדעתי כדעתם של יוצרי סיינפלד...
מחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקעכשיו כולם יכולים לראות בדף הראשי של אתר פרפרים
השבמחקתודה!
מחקוואו מעולה! יצאתי מותשת מכל החיפושים. זה ממש ככה. לי זה קורה תמיד בעזריאלי בתל אביב, וגם פעם אחת קרה לי בקניון ערים בכפר סבא (כי לא הבנתי באיזו קומה חניתי), ול-T זה קרה פעם אחת באיכילוב (גם כן כי לא הבין שנכנס לקומה מינוס שלוש וחיפש שעות במינוס שתיים). עשית את זה מצוין. כל הכבוד
השבמחקתודה, זה מצולם בקניון הירוק בכפר סבא. יש שם שלוש מעליות שונות, וקשה להבין מה קורה שם. האישה שאומרת שהיא לא מוצאת את האוטו וחנתה ליד המעליות של הסופר, היא לא שחקנית ובמקרה כשצילמנו היא באה אלינו ואמרה שהיא לא מוצאת את האוטו...
מחקמתיש... הקניון נראה היה לי מוכר ואכן הייתי בו כמה פעמים.
השבמחקקצת מוגזם שהאדון לא יודע אפילו מה הדגם של האוטו שלו...
זכור לי פעם אחת לפני שנים בחניון של העבודה שהסעתי מישהו שאיבד את המכונית שלו ברחבי החניון עד שמצא אותה
הקטע שהשחקן לא מזהה את הדגם של האוטו שלו בהחלט מוגזם...
מחקכאשר כתבנו את התסריט ודיברנו עם אנשים, כמעט לכל אחד היה איזה סיפור על קשיי התמצאות בקניונים ובחניונים..
מצחיק ומזל שאני לא נוהגת, יש מצב שלעולם לא הייתי מוצאת את האוטו וכמוהו נשארת אחרונה בחניון.
השבמחקיש לי בעיית התמצאות קשה. תמיד הולכת לכיוון ההפוך, וכשמחליטה לשנות כי אני מכירה את עצמי, אז שוב אני מגלה שהכיוון הפוך.
גם לי בעיית התמצאות קשה. ההתנסות שלי בקניון הזה גרמה לי לעשות את הסרטון על הנושא. אבל אפילו בזמן הצילומים חברה שלי כל הזמן הייתה צריכה לעזור לי להבין איפה אני נמצאת...
מחקיש לי אוטו חשמלי ובחיוים יש עמדות טעינה... למצוא אותן זה כמו לחפש מחט בערימת שחת. אף אחד לא יודע איפה נמצאות העמדות האלה. אף אחד לא יכול לכוון כי לאנשים אין מושג על מה אני מדברת... ואיך זה נראה..
השבמחקבקיצור... ממש ספור
בסרטון הזה אספנו כמה סיפורים של אנשים מההתנסויות שלהם, אבל כל פעם אני שומעת עוד ועוד סיפורי חניון כמו שלך.
מחק