זה הבלוג של אסתי

בחירת המקצוע שלי נעשתה תחת השפעה חזקה מאד של המורה לביולוגיה במגמה. (בעצם, גם העובדה שהגעתי למגמה הביולוגית נבעה ממורה למתמטיקה בכיתה י' שהוריד לי את הבטחון העצמי וגרם לי לחשוש ללכת למגמה הריאלית.) המורה לביולוגיה הייתה אדם מאד מיוחד ששווה לי לכתוב פוסט רק עליה. היא הייתה אישיות שהשפיעה מאד על התלמידים שלה. היו הרבה תלמידים שסיימו את הלימודים לפני כמה שנים והיו בצבא, או אחרי הצבא, ובאו לבקר אותה בשיעור שלנו וסיפרו על כמה היא השפיעה עליהם. בפגישת מחזור שלנו שהייתה כעשר שנים לאחר התיכון, התברר שכמעט כל הכיתה הלכו ללמוד ביולוגיה ורפואה. אחד שהלך ללמוד גרפיקה סיפר שהיתה לו התלבטות קשה בין המורה שאמרה לו שגרפיקה זה לא מקצוע, ובין אבא שלו שאמר לו שזה מה שהכי מתאים לו.  אני לא התלבטתי ולמדתי ביולוגיה כמו כולם. עבדתי במעבדה עד שיצאתי לפנסיה. בשנה השלישית ללימודים היה אפשר להשתתף בקורס צילום במרתף הבניין של הכימיה. למדנו לפתח ולהדפיס תמונות. כשסיימתי את התואר אמרתי שהקורס שהכי נהניתי ממנו בלימודים שלי היה הצילום. חבל שלא הקשבתי לעצמי. חשבתי שצילום זה לא מקצוע. קשה למצוא עבודה בצילום, זה רק ...

  לנושא החם , שורה משיר. מדי פעם במוסף התרבות של 'הארץ' יש מספר תרגומים בעברית לשיר בשפה אחרת. השבוע היו תרגומים לשיר 'נרקיסים' של וורדסוורת. זה שיר שאני מאד אוהבת וגם יודעת את רובו בע"פ, ושמחתי למצוא את התרגומים, אבל מאד התאכזבתי. אני יודעת שקשה מאד לתרגם שירה. צריך לשמור על חריזה, אם זו קיימת במקור, על הקצב וגם על המשמעות. אף אחד מהתרגומים לא מצא חן בעיני. לכן אני מתנצלת שאביא את הבית האחרון של השיר באנגלית, ולמעשה זה משפט אחד, אמנם קצת ארוך, אבל אין בו שום נקודה של סיום משפט, אלא רק פסיקים. אני מאד אוהבת את השיר כי אני אוהבת את הקשר לטבע. הטבע תמיד מרומם את רוחי. הליכה בגינה משפרת מצב רוח. ואני אוהבת לפעמים רגעי בדידות של הרהורים. וורדסוורת כותב על העיין הפנימית, וזה ביטוי נהדר.  בסוף השבוע אני נוסעת לניוקאסל באנגליה, אולי אראה שם נרקיסים... For oft, when on my couch I lie In vacant or in pensive mood, They flash upon that inward eye Which is the bliss of solitude; And then my heart with pleasure fills, And dances with the daffodils.   F

סבא שלי גר ברעננה, אנחנו בחיפה. אבא שלי היה הבן הבכור, וסבא שלי אהב לבוא אלינו לפסח. אלא שהוא היה מה שקראנו אז 'אדוק' ואנחנו היינו חילוניים גמורים (אמא שלי אמרה שאחרי השואה היא לא מאמינה יותר שיש אלוהים), וכדי שסבא יגיע וכדי לכבד אותו, אמא שלי הייתה צריכה להכשיר את הבית בכל הדרוש שסבא שלי יהיה מרוצה.. סבא שלי הביא איתו תמיד עוף שקנה, לקח לשוחט והוציא את הנוצות. אבל היה צריך להכשיר אותו. זה נוסף לכל שאר ההכנות לפני פסח. את כלי הזכוכית השרינו באמבטיה, את הסכו"ם לקחנו בשקית רשת לבית הכנסת שם טבלו אותם במים רותחים, ואת שאר הכלים הורדנו מהבוידעם כולל הסירים והכל. על הגז אימי שמה לוח מתכת עם חורים ללהבות, וגם על השיש, שם היא זרתה מלח על העוף. כאשר סבא הגיע, כמה ימים לפני פסח הוא צבט לאחי על הלחי ואמר 'אינגלע' וצבט לאחותי ולי על הלחי ואמר 'מיידלע'. הוא דיבר כמעט רק יידיש. אבי נולד בבילרוס, בגיל 13 בערך המשפחה היגרה לארה"ב, ואחרי שסבי הבין שהבנים שלו 'מתפקרים' ולא שומרים על המצוות הוא החליט לקחת את משפחתו ולעלות לארץ, בתקווה שפה ישמרו יותר על מצוות היה...

  כבר מזמן הבנתי שאין בדיוק קשר בין כמה כסף יש לאדם, ובין כמה שהוא מוציא. מה שמשחק פה זה האופי של האדם, עד כמה הוא חסכן יחסית, או בזבזן יחסית. לפי דעתי עדיף שבין בני זוג יהיה אחד חסכן ואחד בזבזן מאשר שניהם יהיו חסכנים או בזבזנים יחסית. אולי יהיו פחות ויכוחים בבית לגבי ההוצאות, אבל יהיה איזה שווי משקל. אז אצלינו במשפחה אני נוטה לחסכנות או אולי אפילו קמצנית, ובן הזוג שלי, נמצא בקוטב השני. הוא לא ממש מבזבז, אבל הרבה יותר קל לו להוציא כסף מאשר לי. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לאיזה מצב שמתאים לשנינו.  בינתיים, תודה לאל, אנחנו מצליחים להסתדר עם הפנסיות של שנינו שהן די צנועות, ולא גולשים למינוס, וגם לא אוכלים מהחסכונות. אבל עכשיו קשה מאד לחסוך. אנחנו לא מנהלים מעקב מדויק על ההוצאות שלנו, כל עוד אנחנו מסתדרים. יש לנו רכב אחד בן שש שנים ובינתיים לא נראה שנחליף אותו בקרוב, אנחנו קונים ירקות אורגניים כך שזה יותר יקר אבל מרגישים ששווה לנו להוציא שם כסף, ויש המון הוצאות על ביטוחים: בריאות, רכב ודירה. גם המון כסף הולך על חוגים. בן הזוג שלי הולך לשתי סדנאות אמנות בהוצאה די גדולה וגם קונה צרכי ...

  זה היה ממש מזמן. אבל יש דברים שזוכרים. התגייסתי בספטמבר, והטירונות אז הייתה חודש וחצי בערך. זה כלל את החגים כך שהייתי פעם אחת בבית לחופשת חג. היה גם ביקור הורים מתי שהוא לקראת סוף הטירונות אבל חוץ מזה לא היו יציאות. לא הכרתי אף אחת מהבנות בתאריך הגיוס הזה ובטוח לא בצריף שלי שהיה צריף ארוך עם אינסוף מיטות.  זה היה בצריפין והיו לנו מסעות מזורזים שבהם רצים בשורה מסביב לבסיס, היה המשולש הקטן והמשולש הגדול, אני לא יודעת כמה ק"מ כאשר כל הזמן צריך רק להסתכל בתרמיל הגב של זו שלפני ולדבוק בו כדי לא לפתוח חס וחלילה שום רווח. את זה הצלחתי לעשות וזה היה יחסית בסדר.  מה שלא אהבתי היה היחס של המ"כיות שחשבו שהמטרה שלהן בחיים זה לתזז אותנו בכל דרך אפשרית. הניקוי של הנשק היה אחד הדברים הקדושים שהיה צריך לעבוד עליו עם הפלנלית שעות רבות כדי שלא יראה בו שום גרגר לכלוך. אני תמיד הייתי מישהי שעושה מה בראש שלי, ולא מוכנה לקבל תכתיבים חסרי הגיון. בשלב כלשהו גיליתי שלא חשוב כמה אצחצח את הרובה, תמיד כאשר המ"כית תכניס את האצבע הקטנה לקנה היא תמצא משהו. אז החלטתי פשוט, לא לנקות ולראות מה יהיה. אז...

  בקשר לנושא החם בינה מלאכותית ,  עשיתי לאחרונה קורס AI שמיועד לעורכי ווידאו ופוסט פרודקשן. היה ברור לי שאהיה המבוגרת ביותר בקורס, וגם הגימלאית היחידה, כי כל האחרים עדיין עובדים ואנשי מקצוע בתחום. אני עשיתי קצת ווידאו וסרטים קצרים כחובבת ומעולם לא עבדתי במקצוע.  הייתי צריכה הרבה אומץ כדי להירשם בקורס, אבל לא היה לי מה להפסיד חוץ מהכסף, אז נירשמתי.  הקורס היה נפלא. היה מדריך שעזר לי בהתחלה להעלות את התוכנות השונות ולהתחיל להשתמש בהם, ואחר כך פשוט נהניתי ועשיתי דברים נהדרים. אז במקום לכתוב על הדברים האלה, אני פשוט אראה חלק פה. אימנתי את המחשב להכיר אותי, ואז יצרתי את הדימויים האלו. לגבי אליזבט הראשונה פשוט החלפתי את הפנים שלי בפנים שלה. תוכלו לשים לב שבתמונה של הנמר, התוכנה הבינה שלרכוב זה כמו על אופניים, ולכן נתנה לי כידון ביד שקשור בכבל לנמר... לפעמים התוכנה די טיפשה...