זה הבלוג של אסתי

אז איך היה בסדר פסח   לפני כעשור הכנתי הגדות ביתיות. הוצאתי מההגדה את החלקים הכי highlights והדפסתי אותם מעל תמונות משפחתיות שונות. שלחתי לבית דפוס והדפיסו לי כעשרים הגדות. כאשר אנחנו מארחים או אצל הילדים שלנו, אנחנו מביאים את ההגדות האלו. הן קצרות, לא מעייפות, כוללות את כל השירים והדברים הידועים, ונחמד לראות עכשיו את הילדים כאשר היו קטנים כאשר צילמנו אותנו בזמנו. אחרי הביטולים נשארנו כל הרעננים, וגם האקס שהטילים לא מפחידים אותו,  והוא בא גם מהעיר הגדולה.  את האוכל הזמנו ממקום שעושה אוכל מצויין. לא היה זול, אבל היה באיכות משובחת וכולנו מאד נהיננו.  היה מצב רוח טוב, וישבנו אחר כך ושיחקנו משחק קופסא חדש, לפחות חדש לי, שנקרא 'שם קוד', והיה ממש נחמד.  אני צילמתי, אז אני לא בתמונה.

לא הצלחתי להכניס את הקישור למקום שלו, אתכם הסליחה. והקדמה לפוסט הזה: בלבול מוח של חג בתחילה דיברתי עם כלתי. הם גרים במרחק 5 דקות מאתנו. אמרתי לה שעדיף שנעשה הפעם את החג רק אנחנו הרעננים מבלי להזמין אחרים מחוץ לעיר, ומבלי לנסוע מחוץ לעיר.ברעננה גרה גם אחות של כלתי. ביחד נהיה 9 אנשים. כלתי הסכימה ואני הזמנתי את אחותה. אחותה שאלה מה לגבי ההורים שלהן שגרים בתל אביב. אמרתי לה שאני מניחה שהם לא יגיעו, בגילם ובמצבם. אז אחותה אמרה שאם הם לא יבואו, היא לא תרצה להשאיר אותם לבד והיא תסע אליהם. אם ככה, חשבתי שאולי בכל מקרה אנסה להזמין את ההורים שלהן. מה שבטוח, שמהצד שלי אהיה בסדר. התקשרתי ולהפתעתי, המחותנת אמרה שהם כן יגיעו.  בשלב הזה בעלי חשב שאם כך, ראוי להזמין גם את אחותו שגרה בקרית אונו, ובשנה שעברה היינו בחג כולנו אצלם, כולל הבן שלי ומשפחתו. הגיסה שלי נענתה להזמנה ואמרה שבכל מקרה הם יגיעו. אחר כך גם האקס שלי, האבא של הבן שלי, ובת זוגו, החליטו גם הם להגיע. אז ספרנו כמה מוזמנים והגענו למספר של 15. מכיון שלנו יש שולחן לא מספיק גדול, בקשתי את הבן שלי שיארחו הם במקומנו. יש להם הרבה מקום ושולחן...

  למדור השרביט החם בנושא שגרה , מאז שיצאתי לפנסיה, העולם שלי התרחב מאד. כל עוד עבדתי לא נשאר הרבה זמן לעשות דברים אחרים. במשך שלושים שנות העבודה שלי במעבדה, זה היה כל עולמי. כשיצאתי לפנסיה גיליתי שיש אפשרויות רבות. במשך 15 שנה במסגרת הטלוויזיה הקהילתית צילמתי וערכתי סירטונים. העיסוק הזה היה כל עולמי. לפני כשנתיים הדברים השתנו. קבוצת הטלוויזיה שהייתי חברה בה נסגרה בגלל חוסר תקציב, ובכל מקרה הרגשתי שמיציתי.  ואז כמו שאומרים, כשדלת אחת נסגרת נפתחות אחרות. גיליתי שיש אצלינו ברעננה אגודה של אמנים שנקראת מוזה. יש לנו בית שהעירייה יעדה לנו, ויש בו פעילויות רבות. פעם בחודש יש ציור מודל ערום, ציור פורטרט, ציור באקוורל, ציור בנוף, ציור בנוף אורבני, מעגלי שיח שבו בוחרים נושא ועובדים עליו, ויש עוד. זה כבר מעסיק אותי הרבה. יש מדי פעם תערוכות בעיר שאני משתתפת בהן והדבר דורש הרבה מחשבה ועבודה.  יש ליד הבית שלי גינה קהילתית שאולי היא הגדולה בארץ, והפעילות שם מאד אינטנסיבית. כמובן שאני לא מסוגלת לעבודה פיסית קשה, אבל יש דברים שאני יכולה לעשות, וגם יש שם ארוחות בוקר וחברותא. לפני חצי שנה ה...

לשרביט בנושא מכשירים חשמליים של פעם . ההורים שלי הגיעו לארץ בשנות השלושים מארה"ב, ואבא שלי הצליח איכשהו ליבא משם כמה מכשירים חשמליים. אני זוכרת בילדות המוקדמת שלי, שנות החמישים, שהיה לנו פרימוס ופתיליה, אבל בהמשך היה לנו כבר מקרר חשמלי, תנור חשמלי עם כיריים חשמליות וגם מכונת כביסה.  מכונת הכביסה הייתה ממש כמו זו בתמונה. בתוך הדוד היה אביזר שהסתובב והיה צריך להכניס למכונה סבון כביסה מגורר על פומפיה, ואחרי שהאביזר סיים להסתובב, היה צריך להעביר את הכביסה דרך הגלגלים לכיור ליד, לשטוף, ואחר כך להעביר שוב כדי ליבש. לא מצאתי תמונות של התנור ושל המקרר. אני זוכרת שהיה מחלק קרח שהגיע לשכונה וקשר את החמור שלו לעמוד החשמל וחילק קרח לשכנים. אבל לנו היה מקרר מאז שאני זוכרת את עצמי. בטוח השתמשנו בהמון חשמל, אבל ההורים שלי הרגישו את עצמם 'אמריקאים' וזה התאים להם. כאשר התחתנתי הייתה לנו מכונת כביסה שהייתה בזמן הסחיטה 'מטיילת' בבית.       

https://hot-membposts.blogspot.com/2026/01/blog-post_16.html הייתי רוצה לפגוש את ההורים שלי עכשיו. אבא שלי נפטר כשהייתי בת 21 ובשנה האחרונה לחייו הוא היה חולה בסרטן. כפי שהיה אז, היה אסור לנו להזכיר את המילה, ואסור היה להראות לו שאנחנו יודעים. זה היה כל כך נורא בשבילי כי פחדתי שהוא יראה על הפנים שלי שאני יודעת, ולכן נמנעתי כמעט להכנס לחדר שלו כאשר שכב שם, ונמנעתי כמעט להביט לו בעיניים ולדבר איתו. בשלב מסויים אמא שלי החליטה לשלוח אותו לארה"ב כי שם היה לו בן ושם אולי ידעו איך לטפל בו. מה שקרה זה שהוא מת שם מבלי שבכלל יכולתי לדבר איתו. ביום האחרון לפני שהוא נסע הוא אמר לי שהוא יודע שיחזירו אותו בארון, ואני פשוט לא ידעתי איך להגיב. תמיד הייתי מאד קרובה אליו והייתי היחידה לה הוא אמר את הדבר הזה. במשך כמה שנים אחר כך הייתי חולמת שאני נגשת אליו ומדברת איתו. זה היה מזמן מזמן. אילו הייתי יכולה עכשיו לספר לו כל מה שעובר עלי, ולשמוע ממנו דברים חכמים כמו שתמיד שמעתי ממנו.  אילו. אמא שלי נפטרה כאשר כבר הייתי יותר מבוגרת, אבל איתה מעולם לא היה לי קשר קרוב. היא הייתה סגורה וקשה ופחדתי ממנה. אולי...

  כאשר עבדתי במעבדה בתל השומר, החדרים היו מחולקים לא לפי הנושא שבו עבדו, אלא לפי תחושת הקור או החום של העובדים. כך התקבצו לחדר אחד כל אלו שאהבו מזגן חזק וקור שאני לא יכולתי לשאת, והתקבצו יחד אלו שאהבו שיהיה להם חם, וכל הדרגות ביניהם. בבית יש גם אצלינו הבדלים. אני בדרך כלל מעדיפה שלא יהיה קר מדי, בעוד בן הזוג מעדיף קר יותר. מכיוון שגם אנחנו ישנים בחדרים נפרדים, כי בן הזוג קם ממש מוקדם ואני ממש מאחרת לקום, זה מסתדר טוב גם עם המזגן בלילה. אצלי מזגן תקרה מספיק, אלא אם יש לילות מאד חמים. שמתי לב שבדרך כלל גברים מעדיפים שיהיה יותר קר, אבל כפי שקראתי אצל טליק, זה לא המקרה. ובסך הכל כמה טוב שיש מזגן. קשה לחיות בארץ שלנו בלי מזגן. כשהייתי ילדה וכמובן שלא היה מזגן בשום מקום, התרגלנו לחיות בלי מזגן, ורוב הזמן לא הייתה שום בעיה. בימים של חמסין קשה אמא שלי הייתה שופכת מים על הרצפה ותולה סדין רטוב על הפתחים של הדלתות.  יש לי יומן שכתבה סבתא שלי בשנת 1935 כאשר באה מארה"ב לבקר את אמא שלי שגרה בחיפה. היא מתארת חמסין קשה, ובנוסף לכך הייתה הפסקת מים. היא כתבה שאם המצב ימשיך, לא נראה שהיא תמ...

  נושא השינה  הוא נושא בעייתי אצלי אני מאד אוהבת לישון. אחרי שינה טובה אני במיטבי, וכשאני לא ישנה מספיק, אני לא מתפקדת כמו שצריך. שינה טובה מבחינתי היא צורך קיומי, והיא צריכה להיות לפחות שבע שעות. זכור לי סיפור שקראתי מזמן והשאיר עלי רושם. סיפור על מלך שהתקשה להרדם. שמו לו את הסדינים והכריות הכי רכים שיש, נתנו לו לאכול את המטעמים הכי עדינים שיש, ניגנו לו מנגינות שקטות מרגיעות. כלום לא עזר. ואז הגיע לארמון איש עני לבוש סחבות וביקש לדבר עם המלך. בהתחלה לא רצו לתת לו אבל אחר כך הבינו שכאשר אין ברירה צריך לנסות הכל.  האיש אמר למלך לבוא אחריו. הם הגיעו לצריף הדל של האיש. האיש נתן למלך קילשון מגל וביקש ממנו להצטרף למשפחה בעבודתם בשדה. בסוף היום הם חזרו לצריף, האיש נתן למלך לאכול לחם גס, והכין לו מקום לישון על הריצפה.  כמובן שהמלך ישן שינה מצויינת כפי שלא ישן בחייו. מסקנה ברורה. מי שרוצה לישון צריך להיות קודם כל עייף. אז עם המסקנה הזאת בראש שלי, אני יוצאת להליכה בשעה עשר בערב. הדבר גם משתלב היטב עם השעות הקרירות יותר.  בדרך כלל זה עוזר, אבל לפעמים בכל זאת אני לא נרדמת....

  מה עכשיו? לי ברור שדברים טובים לא מחכים לנו מעבר לפינה. כנראה שנכנס לסבב של נקמות שלהם ונקמות שלנו, ועוד מלחמות ועוד הרס. אני לא זוכרת מי אמר שמדינות נעלמות לא במלחמות אלא בעיקר בגלל הרס פנימי ונראה שגם זה מה שמתרחש פה עכשיו. אז איזה מסקנות אישיות אני מוציאה מהמצב? בגיל המבוגר שלי אין טעם לעבור לשום מקום אחר. אני גם לא מסוגלת לראות את עצמי במקום אחר. אמא שלי נולדה באנגליה, בגיל 16 היגרה עם משפחתה לארה"ב. שם היא השתתפתה בטקס של קריעת הדרכון האנגלי וקבלת אזרחות אמריקאית. כאשר היא עלתה לפלסטינה ב1932היא עשתה אותו הדבר רק בלי טקס. כשקמה מדינת ישראל היא קרעה את הדרכון האמריקאי וקיבלה אזרחות ישראלית. אחרי שנים רבות, פנו אליה בשאלה שמא התחרטה ובכל זאת היא רוצה להחזיק בדרכון האמריקאי והיא ענתה שהיא ציונית ואין לה שום רצון לחיות בשום מקום אחר. גם אבא שלי בא לארץ מארה"ב, ואח שלי מהנישואים הקודמים של אבא שלי חי עדיין בניו יורק. בשנות השבעים של המאה הקודמת ביקשתי ממנו לסדר לי גרין קארד והוא סידר לי, לבעלי ולבן הקטן. נסענו לארה"ב, גרנו אצל אחי, והתברר לי שאני לא אוהבת את ארה"ב...

לשרביט לפני מספר שנים הייתה סדרה שנקרא 'אויבים' ובאחד מפרקי הסדרה דיברו על חמינאי. חזרתי לצפות בפרק הזה. למדתי שחמינאי הוא אדם נחוש וכאשר הוא מתביית על משהו הוא לא מרפה. סגרת את הדלת, יכנס מהחלון, סגרת את החלון, ימצא איך להכנס. ברור שהוא נחוש להשמיד אותנו. ברור שהוא לא ירפה.  אותי זה מאד מפחיד. כאשר מדברים על שינוי המשטר שם, פעולות היסטוריות, וניצחון ענק שלנו ושל ארה"ב, אני מטילה ספק. אולי אני פסימית, אבל אני חוזה המשך של ההתקפות עלינו לאורך תקופה מאד ארוכה. פרושו של דבר, שיבוש רציני של החיים פה, ואובדן חיי אדם. כל עוד יש טילים במשך שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים, המדינה עדיין תשרוד. אבל כאשר ואם יהיה יותר מזה, אני לא רואה איך נשרוד.  איך התעופה האזרחית תוכל לחזור? אל על יקים מסוף בלרנקה? איך ניבא מזון שלא נמצא פה? אני לא מאמינה שחמינאי ירצה לחתום על איזה חוזה שהוא. אני לא רואה איך אנחנו מתכוונים לטווח רחוק.  הלוואי שאתבדה.

  למדור החם ספרים אני קוראת הרבה וכאשר אני קוראת אני שקועה כולי בספר ומתנתקת לגמרי ממה שקורה סביבי. פעמים רבות אני שוכחת שיש לי פגישה כלשהי וכשאני מפסיקה לקרוא לפעמים אני פשוט לא יודעת איפה אני בדיוק. היו תקופות שהייתי טרודה או לחוצה וקראתי פחות, אבל כשהתפניתי מיד חזרתי לקריאה. אני אוהבת סרטים ולשבת באולם חשוך בקולנוע ולצפות בסרט גם יכול לנתק אותי לגמרי מהסביבה. אבל ספר זה משהו שלא נגמר בשעה וחצי, אלא משהו שאני חיה איתו לאורך זמן ואני יכולה להזדהות עם הגיבור/ה ולהרגיש שאני חיה את החיים שלהם. אני לא אוהבת ספרי מלחמה, שואה, מדע בדיוני או פנטזיה. אני אוהבת עלילה מהחיים, משהו שאני יכולה להרגיש שהספר מדבר על החיים שלי. גם הסרטים שאני אוהבת שייכים לסוגה הזו.  בתקופה האחרונה עם המלחמה, החטופים, ההפיכה המשטרית וכל מה שקורה עכשיו, אני זקוקה לאסקפיזם, לבריחה מהמציאות, ולמשהו נחמד שיעשה לי טוב על הלב. עדיין בתחום חיי היומיום פחות או יותר. בפייסבוק ביקשתי מקוראים שימליצו לי על ספרים כאלו. כשהגיע שבוע הספר קניתי חמישה ספרים נחמדים כאלו לפי המלצתם. רובם היו סוג של קיטש, מלאכותיים ושטחיים....

  עד לפני כמה שנים, הייתי מכורה לשוקולד. לא יכולתי לאכול חתיכה אחת או אפילו שורה אחת, הרגשתי דחף עצום לאכול עוד ועוד. הבנתי שאני ממש מכורה. השוקולד שולט בי ואני לא שולטת בו. מה שידעתי על התמכרויות זה שכדי להגמל צריך להפסיק לגמרי את אכילת השוקולד. אין באמצע. אז בערך לפני שבע שנים הפסקתי לגמרי. שוקולד חום או לבן, קקאו, עוגות, עוגיות, פרלינים, גלידות, הכל. אחרי תקופה קצרה כבר לא הרגשתי יותר רצון לאכול שוקולד. יכולתי להריח ולא בא לי לאכול. אני גם יודעת שברגע שאתפתה אפילו לחתיכה קטנטונת ואשבור את הגמילה, לא אוכל לחזור. אני מאד מרוצה מהדבר כי זה גם עוזר בשמירה על המשקל. רוב העוגות שמציעים לי באירוח אלה עוגות שוקולד, כך שממש קל לא להתפתות. אני לא חושבת שכיום אני מכורה לאיזה דבר שהוא. יש לי הרגלים שאני שומרת עליהם בדבקות, אבל אני לא חושבת שאלה התמכרויות. אני אוהבת לצאת להליכה בשעה עשר בערב כי אז אני חוזרת עייפה וקל לי להרדם. גם שעות האכילה אצלינו בבית פחות או יותר קבועות. 

  בעשרים השנה האחרונות יצאתי לפנסיה והחיים שלי השתנו מהקצה לקצה. יותר משלושים שנה עבדתי כמיקרוביולוגית. העולם שלי היה העולם הנראה במיקרוסקופ. והנה יצאתי לעולם הרחב ומצאתי שלל דברים שעניינו אותי, למדתי, התפתחתי והפכתי לאדם אחר. גם לאורך תקופת עבודתי עסקתי קצת בציור, ויכולתי להמשיך ולפתח את הנושא, אבל רציתי לנסות עוד דברים. הלכתי לסדנאות כתיבה ונהניתי, והדבר שהכי אהבתי היה הטלוויזיה הקהילתית. למדתי לצלם, לביים ולערוך. עשיתי סרטים קצרים, מכמה דקות ועד חצי שעה. סרט אחד שעשיתי הוקרן בסינמטק הרצליה, וגם זכיתי בתחרות מטעם סינמטק הרצליה לסרטים קצרים. הטלוויזיה שינתה אותי מאדם שעיסוקו מוגבל במקום ובסביבה החברתית, לאדם סקרן ופתוח לעולם. אם משהו עניין אותי, הייתי מנסה לבקש ראיון אצל אדם שיכול לספר על העניין הזה, ופעמים רבות הצלחתי. זה פתח אותי לנושאים שקודם לא היה עולה בדעתי ללמוד. זה היה כל העולם שלי עד לפני כחודשיים. אז הוחלט ממשרד התקשורת לקצץ את התקציבים לקבוצות הטלוויזיה וגם עיריית תל אביב החליטה לא להמשיך לתקצב, וכך נזרקתי לחלל שוב. אבל ידעתי שכאשר דלת אחת נסגרת, נפתחות אחרות. אני לומדת...

בחירת המקצוע שלי נעשתה תחת השפעה חזקה מאד של המורה לביולוגיה במגמה. (בעצם, גם העובדה שהגעתי למגמה הביולוגית נבעה ממורה למתמטיקה בכיתה י' שהוריד לי את הבטחון העצמי וגרם לי לחשוש ללכת למגמה הריאלית.) המורה לביולוגיה הייתה אדם מאד מיוחד ששווה לי לכתוב פוסט רק עליה. היא הייתה אישיות שהשפיעה מאד על התלמידים שלה. היו הרבה תלמידים שסיימו את הלימודים לפני כמה שנים והיו בצבא, או אחרי הצבא, ובאו לבקר אותה בשיעור שלנו וסיפרו על כמה היא השפיעה עליהם. בפגישת מחזור שלנו שהייתה כעשר שנים לאחר התיכון, התברר שכמעט כל הכיתה הלכו ללמוד ביולוגיה ורפואה. אחד שהלך ללמוד גרפיקה סיפר שהיתה לו התלבטות קשה בין המורה שאמרה לו שגרפיקה זה לא מקצוע, ובין אבא שלו שאמר לו שזה מה שהכי מתאים לו.  אני לא התלבטתי ולמדתי ביולוגיה כמו כולם. עבדתי במעבדה עד שיצאתי לפנסיה. בשנה השלישית ללימודים היה אפשר להשתתף בקורס צילום במרתף הבניין של הכימיה. למדנו לפתח ולהדפיס תמונות. כשסיימתי את התואר אמרתי שהקורס שהכי נהניתי ממנו בלימודים שלי היה הצילום. חבל שלא הקשבתי לעצמי. חשבתי שצילום זה לא מקצוע. קשה למצוא עבודה בצילום, זה רק ...

  לנושא החם , שורה משיר. מדי פעם במוסף התרבות של 'הארץ' יש מספר תרגומים בעברית לשיר בשפה אחרת. השבוע היו תרגומים לשיר 'נרקיסים' של וורדסוורת. זה שיר שאני מאד אוהבת וגם יודעת את רובו בע"פ, ושמחתי למצוא את התרגומים, אבל מאד התאכזבתי. אני יודעת שקשה מאד לתרגם שירה. צריך לשמור על חריזה, אם זו קיימת במקור, על הקצב וגם על המשמעות. אף אחד מהתרגומים לא מצא חן בעיני. לכן אני מתנצלת שאביא את הבית האחרון של השיר באנגלית, ולמעשה זה משפט אחד, אמנם קצת ארוך, אבל אין בו שום נקודה של סיום משפט, אלא רק פסיקים. אני מאד אוהבת את השיר כי אני אוהבת את הקשר לטבע. הטבע תמיד מרומם את רוחי. הליכה בגינה משפרת מצב רוח. ואני אוהבת לפעמים רגעי בדידות של הרהורים. וורדסוורת כותב על העיין הפנימית, וזה ביטוי נהדר.  בסוף השבוע אני נוסעת לניוקאסל באנגליה, אולי אראה שם נרקיסים... For oft, when on my couch I lie In vacant or in pensive mood, They flash upon that inward eye Which is the bliss of solitude; And then my heart with pleasure fills, And dances with the daffodils.   F

סבא שלי גר ברעננה, אנחנו בחיפה. אבא שלי היה הבן הבכור, וסבא שלי אהב לבוא אלינו לפסח. אלא שהוא היה מה שקראנו אז 'אדוק' ואנחנו היינו חילוניים גמורים (אמא שלי אמרה שאחרי השואה היא לא מאמינה יותר שיש אלוהים), וכדי שסבא יגיע וכדי לכבד אותו, אמא שלי הייתה צריכה להכשיר את הבית בכל הדרוש שסבא שלי יהיה מרוצה.. סבא שלי הביא איתו תמיד עוף שקנה, לקח לשוחט והוציא את הנוצות. אבל היה צריך להכשיר אותו. זה נוסף לכל שאר ההכנות לפני פסח. את כלי הזכוכית השרינו באמבטיה, את הסכו"ם לקחנו בשקית רשת לבית הכנסת שם טבלו אותם במים רותחים, ואת שאר הכלים הורדנו מהבוידעם כולל הסירים והכל. על הגז אימי שמה לוח מתכת עם חורים ללהבות, וגם על השיש, שם היא זרתה מלח על העוף. כאשר סבא הגיע, כמה ימים לפני פסח הוא צבט לאחי על הלחי ואמר 'אינגלע' וצבט לאחותי ולי על הלחי ואמר 'מיידלע'. הוא דיבר כמעט רק יידיש. אבי נולד בבילרוס, בגיל 13 בערך המשפחה היגרה לארה"ב, ואחרי שסבי הבין שהבנים שלו 'מתפקרים' ולא שומרים על המצוות הוא החליט לקחת את משפחתו ולעלות לארץ, בתקווה שפה ישמרו יותר על מצוות היה...

  כבר מזמן הבנתי שאין בדיוק קשר בין כמה כסף יש לאדם, ובין כמה שהוא מוציא. מה שמשחק פה זה האופי של האדם, עד כמה הוא חסכן יחסית, או בזבזן יחסית. לפי דעתי עדיף שבין בני זוג יהיה אחד חסכן ואחד בזבזן מאשר שניהם יהיו חסכנים או בזבזנים יחסית. אולי יהיו פחות ויכוחים בבית לגבי ההוצאות, אבל יהיה איזה שווי משקל. אז אצלינו במשפחה אני נוטה לחסכנות או אולי אפילו קמצנית, ובן הזוג שלי, נמצא בקוטב השני. הוא לא ממש מבזבז, אבל הרבה יותר קל לו להוציא כסף מאשר לי. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לאיזה מצב שמתאים לשנינו.  בינתיים, תודה לאל, אנחנו מצליחים להסתדר עם הפנסיות של שנינו שהן די צנועות, ולא גולשים למינוס, וגם לא אוכלים מהחסכונות. אבל עכשיו קשה מאד לחסוך. אנחנו לא מנהלים מעקב מדויק על ההוצאות שלנו, כל עוד אנחנו מסתדרים. יש לנו רכב אחד בן שש שנים ובינתיים לא נראה שנחליף אותו בקרוב, אנחנו קונים ירקות אורגניים כך שזה יותר יקר אבל מרגישים ששווה לנו להוציא שם כסף, ויש המון הוצאות על ביטוחים: בריאות, רכב ודירה. גם המון כסף הולך על חוגים. בן הזוג שלי הולך לשתי סדנאות אמנות בהוצאה די גדולה וגם קונה צרכי ...

  זה היה ממש מזמן. אבל יש דברים שזוכרים. התגייסתי בספטמבר, והטירונות אז הייתה חודש וחצי בערך. זה כלל את החגים כך שהייתי פעם אחת בבית לחופשת חג. היה גם ביקור הורים מתי שהוא לקראת סוף הטירונות אבל חוץ מזה לא היו יציאות. לא הכרתי אף אחת מהבנות בתאריך הגיוס הזה ובטוח לא בצריף שלי שהיה צריף ארוך עם אינסוף מיטות.  זה היה בצריפין והיו לנו מסעות מזורזים שבהם רצים בשורה מסביב לבסיס, היה המשולש הקטן והמשולש הגדול, אני לא יודעת כמה ק"מ כאשר כל הזמן צריך רק להסתכל בתרמיל הגב של זו שלפני ולדבוק בו כדי לא לפתוח חס וחלילה שום רווח. את זה הצלחתי לעשות וזה היה יחסית בסדר.  מה שלא אהבתי היה היחס של המ"כיות שחשבו שהמטרה שלהן בחיים זה לתזז אותנו בכל דרך אפשרית. הניקוי של הנשק היה אחד הדברים הקדושים שהיה צריך לעבוד עליו עם הפלנלית שעות רבות כדי שלא יראה בו שום גרגר לכלוך. אני תמיד הייתי מישהי שעושה מה בראש שלי, ולא מוכנה לקבל תכתיבים חסרי הגיון. בשלב כלשהו גיליתי שלא חשוב כמה אצחצח את הרובה, תמיד כאשר המ"כית תכניס את האצבע הקטנה לקנה היא תמצא משהו. אז החלטתי פשוט, לא לנקות ולראות מה יהיה. אז...

  בקשר לנושא החם בינה מלאכותית ,  עשיתי לאחרונה קורס AI שמיועד לעורכי ווידאו ופוסט פרודקשן. היה ברור לי שאהיה המבוגרת ביותר בקורס, וגם הגימלאית היחידה, כי כל האחרים עדיין עובדים ואנשי מקצוע בתחום. אני עשיתי קצת ווידאו וסרטים קצרים כחובבת ומעולם לא עבדתי במקצוע.  הייתי צריכה הרבה אומץ כדי להירשם בקורס, אבל לא היה לי מה להפסיד חוץ מהכסף, אז נירשמתי.  הקורס היה נפלא. היה מדריך שעזר לי בהתחלה להעלות את התוכנות השונות ולהתחיל להשתמש בהם, ואחר כך פשוט נהניתי ועשיתי דברים נהדרים. אז במקום לכתוב על הדברים האלה, אני פשוט אראה חלק פה. אימנתי את המחשב להכיר אותי, ואז יצרתי את הדימויים האלו. לגבי אליזבט הראשונה פשוט החלפתי את הפנים שלי בפנים שלה. תוכלו לשים לב שבתמונה של הנמר, התוכנה הבינה שלרכוב זה כמו על אופניים, ולכן נתנה לי כידון ביד שקשור בכבל לנמר... לפעמים התוכנה די טיפשה...

אני גרה ברעננה ומוטי כבר ציין מקומות יפים לטייל בסביבה שלנו. אוסיף כמה. במושב בני ציון חרוצים, בקצה המושב יש שמורת טבע אבל כנראה שנמאס לתושבי המקום שבעיקר בשבתות נוהרים לשם כלי רכב רבים. הם שמו כמה סלעים ענקיים וסגרו את הדרך. ניתן עכשיו להגיע לשמורה מכיוון כביש החוף. בעבר היה ניתן לשוטט חופשי בכל השמורה אבל עכשיו סידרו שבילים גדורים כדי שלא ידרכו על הצמחים. יש שם רקפות, כלניות, צבעונים בעונתם וגם אירוס שאינני יודעת לסווג אותו.  בהוד השרון נפתח לפני מספר שנים פארק אקולוגי שיש בו אגם והמון ציפורים מסוגים שונים וגם המון דגים שהציפורים חוגגות עליהם. על המעקה ישבה יאורית אדישה לגמרי למצלמה שלי. ישנו פארק מקורות הירקון ליד כפר הבפטיסטים עם בריכת הנופרים היפהפיה.   בשמורת נחל פולג היה עד לא מכבר אגם שמשום מה נעלם. עדיין זו שמורה יפה. הרומאים חצבו מעבר לנחל פולג בסלע וניתן לעבור שם בשביל. ליד שפיים יש את גן לאומי חוף השרון, לאורך המצוק מעל הים. יש עוד מקומות יפים, אבל כרגע נזכרתי רק באלה.